תומרקין יגאל

יגאל תומרקין (1933-2021) היה פסל, צייר ואמן רב-תחומי, מן הדמויות המשפיעות והשנויות במחלוקת באמנות הישראלית. יצירתו כללה גם רישום, הדפס, עיצוב במה וכתיבה, וניזונה מספרות, מתיאטרון, מן ההיסטוריה ומן המציאות הפוליטית. הוא נולד בדרזדן שבגרמניה ועלה לארץ ישראל עם אמו בשנת 1935. לאורך חייו התקיים בעבודתו קשר מתמשך בין התרבות האירופית לבין המרחב הישראלי, בין הביוגרפיה האישית לבין שאלות של זיכרון, כוח ואלימות.

בשנת 1954 למד פיסול אצל רודי להמן בעין הוד. בהמשך נסע לאירופה ועבד בתחום עיצוב הבמה, בין השאר בברלינר אנסמבל בתקופתו של ברטולט ברכט. העבודה בתיאטרון הייתה פרק משמעותי בגיבוש תפיסתו האמנותית. היא חיברה בין חומר, חלל, תנועה ורעיון, ותרמה לראיית היצירה כמקום שבו מוצגת עמדה. גם כשעסק בפיסול ובציור נותרו התיאטרון והספרות מקורות חשובים לדימויים, לכותרות ולמבנה הדרמטי של עבודותיו.

בתחילת שנות השישים שב תומרקין לישראל והיה מן היוצרים שהרחיבו את גבולות החומר באמנות המקומית. הוא שילב ביצירותיו חפצים קיימים, גרוטאות, חלקי מתכת ומרכיבים שנשאו עקבות של שימוש קודם. בטכניקת האסמבלאז׳, המבוססת על צירוף של חומרים ואובייקטים, נתן מקום גם לשברים, לחיבורים ולפני שטח מחוספסים. החומר לא שימש רק לבניית דימוי: ההיסטוריה שלו והאסוציאציות שעורר נעשו חלק ממשמעות היצירה עצמה.

אחת מעבודותיו הידועות היא 'הוא הלך בשדות' משנת 1967. בפסל מופיעה דמות גבר פגועה, שגופה חושף חלקי נשק ובטנה פתוחה לעיני הצופה. העבודה מערערת על ייצוגו ההרואי של הלוחם ומציבה במרכז את הגוף ואת מחיר האלימות. הכותרת, המהדהדת יצירה מרכזית בתרבות העברית, מעמיקה את המתח בין הדימוי הלאומי לבין הפגיעות האנושית. השילוב בין ברונזה צבועה, גוף וחלקי נשק העניק למחאה צורה מוחשית וישירה.

בתחום עיצוב הבמה הציע תומרקין תפיסה שבה התפאורה משתתפת בפירוש המחזה. בעבודתו על 'אדון פונטילה ומאטי משרתו' בשנת 1962, למשל, לא הסתפק בשחזור של מקום ההתרחשות. הוא ביקש ליצור מרחב בעל אמירה חזותית עצמאית, המנהל שיחה עם הטקסט ועם השחקנים. גישה זו קשרה את עבודתו בתיאטרון אל פסליו: בשני התחומים היה החלל אמצעי לעימות בין רעיונות, והצופה נדרש לפענח את היחסים בין החלקים.

פסלי החוצות והאנדרטאות שלו הציבו את העיסוק הזה בתוך החיים הציבוריים. בין עבודותיו הבולטות ניצבת אנדרטת השואה והתקומה בכיכר רבין בתל אביב. לצד יצירות ההנצחה פיתח גם עבודות בעלות מבנה גאומטרי, מפגשים בין ברזל לאבן ופסלים הקשורים לנוף. קנה המידה השתנה מעבודה לעבודה, אך שאלת המפגש בין הגוף האנושי, החומר והסביבה נותרה מרכזית. פסליו הוצבו בערים, בקיבוצים ובאתרים נוספים בישראל ומחוצה לה.

בציוריו ובעבודותיו על נייר מופיע שילוב של רישום, צבע, כתיבה וקולאז׳. תומרקין נע בין אזכורים לתולדות האמנות לבין תגובות לאירועים בני זמנו, ולעיתים העניק ליצירות כותרות המפנות לספרות ולהגות. לכן הקריאה בעבודתו מתקיימת בכמה רבדים: מראה החומר והדמות, המשמעות של החפצים והיחס אל המקור התרבותי שאליו הוא מפנה. המתח בין אלה הוא חלק מן האופי הישיר, הביקורתי והאינטלקטואלי של אמנותו.

בשנת 2004 הוענק לתומרקין פרס ישראל לפיסול. במשך עשרות שנות פעילות הציג בישראל ובעולם, ויצירותיו נכנסו לאוספים מוזיאליים ולמרחב הציבורי. הוא נפטר באוגוסט 2021. עבודתו הותירה נוכחות בולטת בתולדות האמנות המקומית, הן בשל חידושיה החומריים והן בשל התעקשותה להציב את האמן כמשתתף פעיל בדיון התרבותי והחברתי.