אתר חיים

חיים אתר (1902-1953) היה צייר וחבר קיבוץ עין חרוד, יוזם המשכן לאמנות ומייסדו. הוא נולד בזלטופול שבאוקראינה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, וגדל בבית דתי. יצירתו התמקדה בדיוקן ובטבע דומם ונשענה על ציור אקספרסיבי, שבו הצבע והאור מבטאים מצב נפשי. לצד עבודתו האישית בנה מפעל תרבות ציבורי שהפך לחלק מרכזי מחיי הקיבוץ ומן האמנות בישראל, ושלאחר מותו נקרא על שמו.

בילדותו למד בחדר ובבית מדרש, ובגיל צעיר התנסה בעבודה לצד אמנים שעיטרו את בית הכנסת בעירו. בשנת 1922 עלה לארץ והצטרף לעין חרוד. חיי הקיבוץ היו המסגרת שבה פעל, אך ציוריו לא הוקדשו בעיקר לעבודת השדה או לתיאור ההווי החלוצי. הוא ביקש לתת מקום לחיי הנפש של היחיד. במקביל היה שותף לעיצוב החגים והטקסים בקיבוץ, ובשנות השלושים והארבעים יצר ציורים לסדר הפסח ולאירועים קהילתיים.

בתמיכת הקיבוץ נסע לפריז בשנת 1933 ושב אליה לשהות נוספת בשנים 1937-1938. שם נחשף מקרוב לאמנות האירופית וליצירתם של ציירים יהודים יוצאי מזרח אירופה. חיים סוטין היה עבורו מקור השראה חשוב במיוחד, הן בעוצמת הביטוי והן באופן שבו דמות או חפץ נעשים נושאים של מתח רגשי. לצד סוטין התעניין ברמברנדט ובווינסנט ואן גוך, ובדרכים השונות שבהן הציור שלהם מעניק נוכחות פנימית לאדם המצויר.

בדיוקנאותיו מופיעים אור וצל כאמצעים לבניית הדמות ולהעמקת ההבעה. בדיוקן העצמי משנת 1932 ממלאים הפנים חלק ניכר מן הבד ומוארים מתוך רקע כהה. הכובע שלראשו קושר את הדמות לעולם החלוצי, ואילו המבט והצבעוניות מדגישים התבוננות אישית. גם בדיוקן סבו משנת 1944 ובדיוקן איש זקן משנת 1951 בולטת ההארה של הפנים מתוך האפלה. כך מתקיימת ביצירותיו זיקה למסורת הציור האירופי לצד דמויות מעולמו היהודי והישראלי.

מאמצע שנות הארבעים הרחיב אתר את עבודתו בטבע דומם. הוא צייר פרחים, אך לא הסתפק בהצגת יופיים הדקורטיבי: הצבע העז והטיפול החופשי בצורות העניקו להם מתח ותנועה. באותה תקופה עסק גם בבשר ובעופות שחוטים, נושאים הקשורים במיוחד ליצירתו של סוטין. ציורים אלה אינם נפרדים מעולם הדיוקנאות שלו, שכן גם בהם החומר, עוצמת הצבע ופגיעותו של הגוף תופסים מקום מרכזי ומחליפים את התיאור הנינוח של האובייקט.

במקביל לציור פעל אתר להקמת אוסף אמנות בעין חרוד. ראשיתו של המפעל בפינת אמנות שנפתחה בשנת 1937 בצריף האטלייה שלו. בשנת 1940 הועבר האוסף לצריף גדול יותר, ששימש קודם לכן את בית הספר, והיצירות הוצגו בו בחדרים נפרדים לציורי שמן וצבעי מים ולרישומים והדפסים. בשנת 1948 נחנך מבנה הקבע שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. אתר המשיך לפתח את האוספים ולעצב את הכיוון האמנותי והרעיוני של המוזיאון עד מותו.

אתר נפטר באפריל 1953 והותיר אחריו מורשת כפולה: גוף ציורים אישי ומוסד ציבורי שנועד להעניק לאמנות מקום בחיי היומיום. בשנת 2019 הוצגו עבודותיו במשכן במסגרת התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, שהאירה מחדש את הקשרים בין שני האמנים. סיפורו משלב מחויבות לחברה הקיבוצית עם נאמנות לחופש הביטוי של הצייר, וממחיש כיצד יצירה הנובעת מן היחיד יכולה להשתלב במפעל תרבותי רחב בלי לאבד את קולה האישי.