
נוף
טריפטיך שמן על קרטון57 × 80 ס״מ

עליזה אולמרט, ילידת 1946, היא אמנית ישראלית העוסקת בציור, צילום, פיסול ומיצב, ולצד אלה גם בכתיבה ספרותית ובמחזאות. היא נולדה במחנה עקורים באשווגה שבגרמניה, להורים ניצולי שואה, ועלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1949. חוויות של הגירה, ארעיות וחיפוש אחר שייכות מלוות את יצירתה בצורות שונות. בעבודותיה נפגשים חומרים יומיומיים עם שאלות על שבר ותיקון, על זיכרון ועל הקשר בין החיים האישיים למרחב הציבורי.
דרכה המקצועית החלה בתחום העבודה הסוציאלית. היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, השלימה תואר בשנת 1970 ועבדה במקצוע במשך כמה שנים. בשנים 1985-1988 למדה בבצלאל בתחום עיצוב הסביבה. המעבר לאמנות לא ניתק אותה מן העשייה החברתית, והיא המשיכה לפעול במסגרות למען ילדים ומשפחות. תחומי פעילות אלו מתקיימים לצד עבודתה האמנותית, שבה היא מפנה מבט למצבי פגיעות ולקושי לבנות תחושת ביטחון בעולם משתנה.
אולמרט אינה נצמדת לטכניקה אחת. לצד ציור וצילום היא משלבת בעבודתה חפצים שנמצאו וחומרים שעברו פירוק או נזק. בתערוכת 'עבודות' במוזיאון אום אל-פחם לאמנות הודגש המפגש בין מלאכה מדויקת לבין חפץ שנאסף מן הרחוב. הציור עשוי לכלול תנועת מכחול מכוונת לצד נזילה או סימן חופשי, והאובייקט המוכר מקבל משמעות חדשה כשהוא מופרד מהקשרו הרגיל. המתח בין שליטה למקריות מעניק לעבודות אופי שאינו מוגבל לתיאור המציאות הנראית לעין.
אחד מגופי העבודה המרכזיים שלה הוצג בתערוכה 'תיקון' במוזיאון היברו יוניון קולג' בניו יורק בשנת 2005. בתצלומים ובמבנים שהציגה בחנה חיבור מחודש של שברים באמצעות הדבקה, קשירה ופעולות איחוי אחרות. התיקון אינו מבטיח שהחפץ יחזור למצבו המקורי: החיבורים נשארים ניכרים, ולעיתים נדמה שהמבנה כולו מתקיים רק בזכותם. כך הופכת הפעולה החומרית להתבוננות ביכולת לשאת פגיעה ולהמשיך להתקיים. השבר נותר חלק מן היצירה, ולא תקלה שיש להסתיר.
במקביל פיתחה אולמרט עיסוק ממושך בצילום כתובות קיר ובשפה החזותית של הרחוב. תצלומיה שומרים עדות לסיסמאות, מסרים אישיים וסימנים שעלולים להיעלם תחת שכבה חדשה של צבע או נייר. בשנת 1996 הוצגה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה 'פוטוגרפיטי', ובשנת 2007 ראה אור 'שפת קיר', ספר משותף לה ולגיל הראבן. הספר מביא את הכתיבה במרחב העירוני אל הדף המודפס, ומשמר מפגש בין קולות שאינם נשמעים בהכרח במסגרות רשמיות.
העיסוק הזה נמשך בתערוכה 'קרבות רחוב', שהוצגה בבית האמנים בתל אביב בדצמבר 2024 ובינואר 2025, באוצרות אריה ברקוביץ. אולמרט תיעדה מדבקות וכתובות מן המחאה הציבורית, ובהן קריאות להשבת החטופים, ואת סימני הקריעה וההשחתה שנצברו עליהן. הצילומים אינם רק תיעוד של מסר כתוב, אלא גם של פעולות המתרחשות סביבו: הדבקה, מחיקה והדבקה מחדש. הקיר הופך בהם למקום שבו נחשף מאבק על נראות ועל הזכות להשמיע קול.
יצירתה הספרותית כוללת את הרומן 'פרוסה של ים', שראה אור בשנת 2001 ותורגם לגרמנית ולצרפתית, וכן תסריטים ומחזות. עבודותיה החזותיות הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ומחוצה לה, בין השאר בניו יורק, בטוקיו, בבואנוס איירס ובמונטווידאו. המעבר בין כתיבה, צילום ועבודה בחומר מאפשר לה לשוב לנושאים קרובים מתוך נקודות מבט שונות, בלי לצמצם אותם לשפה אמנותית יחידה.
עליזה אולמרט, ילידת 1946, היא אמנית ישראלית העוסקת בציור, צילום, פיסול ומיצב, ולצד אלה גם בכתיבה ספרותית ובמחזאות. היא נולדה במחנה עקורים באשווגה שבגרמניה, להורים ניצולי שואה, ועלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1949. חוויות של הגירה, ארעיות וחיפוש אחר שייכות מלוות את יצירתה בצורות שונות. בעבודותיה נפגשים חומרים יומיומיים עם שאלות על שבר ותיקון, על זיכרון ועל הקשר בין החיים האישיים למרחב הציבורי.
דרכה המקצועית החלה בתחום העבודה הסוציאלית. היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, השלימה תואר בשנת 1970 ועבדה במקצוע במשך כמה שנים. בשנים 1985-1988 למדה בבצלאל בתחום עיצוב הסביבה. המעבר לאמנות לא ניתק אותה מן העשייה החברתית, והיא המשיכה לפעול במסגרות למען ילדים ומשפחות. תחומי פעילות אלו מתקיימים לצד עבודתה האמנותית, שבה היא מפנה מבט למצבי פגיעות ולקושי לבנות תחושת ביטחון בעולם משתנה.
אולמרט אינה נצמדת לטכניקה אחת. לצד ציור וצילום היא משלבת בעבודתה חפצים שנמצאו וחומרים שעברו פירוק או נזק. בתערוכת 'עבודות' במוזיאון אום אל-פחם לאמנות הודגש המפגש בין מלאכה מדויקת לבין חפץ שנאסף מן הרחוב. הציור עשוי לכלול תנועת מכחול מכוונת לצד נזילה או סימן חופשי, והאובייקט המוכר מקבל משמעות חדשה כשהוא מופרד מהקשרו הרגיל. המתח בין שליטה למקריות מעניק לעבודות אופי שאינו מוגבל לתיאור המציאות הנראית לעין.
אחד מגופי העבודה המרכזיים שלה הוצג בתערוכה 'תיקון' במוזיאון היברו יוניון קולג' בניו יורק בשנת 2005. בתצלומים ובמבנים שהציגה בחנה חיבור מחודש של שברים באמצעות הדבקה, קשירה ופעולות איחוי אחרות. התיקון אינו מבטיח שהחפץ יחזור למצבו המקורי: החיבורים נשארים ניכרים, ולעיתים נדמה שהמבנה כולו מתקיים רק בזכותם. כך הופכת הפעולה החומרית להתבוננות ביכולת לשאת פגיעה ולהמשיך להתקיים. השבר נותר חלק מן היצירה, ולא תקלה שיש להסתיר.
במקביל פיתחה אולמרט עיסוק ממושך בצילום כתובות קיר ובשפה החזותית של הרחוב. תצלומיה שומרים עדות לסיסמאות, מסרים אישיים וסימנים שעלולים להיעלם תחת שכבה חדשה של צבע או נייר. בשנת 1996 הוצגה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה 'פוטוגרפיטי', ובשנת 2007 ראה אור 'שפת קיר', ספר משותף לה ולגיל הראבן. הספר מביא את הכתיבה במרחב העירוני אל הדף המודפס, ומשמר מפגש בין קולות שאינם נשמעים בהכרח במסגרות רשמיות.
העיסוק הזה נמשך בתערוכה 'קרבות רחוב', שהוצגה בבית האמנים בתל אביב בדצמבר 2024 ובינואר 2025, באוצרות אריה ברקוביץ. אולמרט תיעדה מדבקות וכתובות מן המחאה הציבורית, ובהן קריאות להשבת החטופים, ואת סימני הקריעה וההשחתה שנצברו עליהן. הצילומים אינם רק תיעוד של מסר כתוב, אלא גם של פעולות המתרחשות סביבו: הדבקה, מחיקה והדבקה מחדש. הקיר הופך בהם למקום שבו נחשף מאבק על נראות ועל הזכות להשמיע קול.
יצירתה הספרותית כוללת את הרומן 'פרוסה של ים', שראה אור בשנת 2001 ותורגם לגרמנית ולצרפתית, וכן תסריטים ומחזות. עבודותיה החזותיות הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ומחוצה לה, בין השאר בניו יורק, בטוקיו, בבואנוס איירס ובמונטווידאו. המעבר בין כתיבה, צילום ועבודה בחומר מאפשר לה לשוב לנושאים קרובים מתוך נקודות מבט שונות, בלי לצמצם אותם לשפה אמנותית יחידה.


לא נמצאו יצירות התואמות.