אורי אביבה

אביבה אורי (1922-1989) הייתה ציירת ורשמת ישראלית, שהעמידה את הקו ואת הנייר במרכז שפה אמנותית עצמאית ורבת השפעה. היא נולדה בצפת וגדלה בהמשך בגבעתיים וברמת גן. עבודותיה נעות בין רמזים לנוף ולדמות לבין צורות מופשטות, ומפגישות תנועה חופשית עם ארגון מדוקדק של המשטח. אורי תרמה לשינוי מעמדו של הרישום בישראל: לא רק הכנה לציור, אלא יצירה שלמה המסוגלת לשאת עולם חזותי ורגשי בזכות עצמה.

את הכשרתה רכשה מחוץ למסלול של בית ספר לאמנות. היא למדה אצל משה קסטל, ומאמצע שנות הארבעים אצל דוד הנדלר, שהיה לימים בן זוגה. הנדלר סייע לה לפתח את יכולתה ברישום ותמך בדרכה העצמאית. בשנת 1949 הציגה תערוכת יחיד בגלריה כץ בתל אביב. כבר בראשית שנות החמישים השתתפה בתערוכות מוזיאליות, ועבודות שלה נרכשו לאוספים ציבוריים, עוד לפני התערוכה שהפכה לנקודת ציון מרכזית בקריירה שלה.

בשנת 1957 הציג מוזיאון תל אביב תערוכת יחיד של רישומיה, באוצרות מנהל המוזיאון אויגן קולב. התערוכה עוררה תשומת לב בקרב אמנים צעירים והציעה אפשרות אחרת לצד ההפשטה הציורית ששלטה באותה תקופה. רפי לביא, משה גרשוני ויגאל תומרקין נמנו עם האמנים שראו בעבודתה מקור השראה. השפעתה נבעה מן המפגש הישיר עם היצירות ולא מהנהגת מוסד לימודי או מהעמדת שיטה סדורה לתלמידים.

ברישומיה הקו עשוי להיות דק, מקוטע וצפוף, או רחב ובעל נוכחות חומרית. אורי שילבה חומרי רישום שונים באותה עבודה, ובהם גרפיט, דיו וגיר שמן, כך שההבדלים במרקם ובגוון נעשו חלק מן המבנה. גם בהדפסים הוסיפה לעיתים רישום ידני, שהפך עותק מודפס לעבודה ייחודית. הנייר אינו רק רקע ניטרלי: האזורים שנותרים חשופים פועלים לצד הסימנים, מדגישים אותם ויוצרים הפסקות בתוך התנועה.

מראית העין הספונטנית אינה מבטלת את הדיוק ביחסים שבין חלקי העבודה. קווים מצטברים או מתפזרים, כתם כהה עשוי לעמוד מול שטח ריק, וצורות גאומטריות מופיעות בתוך מערך שאינו יציב לגמרי. בעבודות מאוחרות בולטים גם דימויים של כדורים המתפרקים או מתפוצצים. בציור ללא כותרת משנת 1988 שבאוסף מוזיאון תל אביב, כדור גדול נמשך מעבר לגבולות הנייר. הדימוי מחבר בין תחושת מרחב עצום לבין איום על שלמותו.

בשנת 1971 הוצגה תערוכת יחיד שלה במוזיאון ישראל, באוצרות יונה פישר, ובשנת 1977 שבה והציגה במוזיאון תל אביב, באוצרות שרה ברייטברג-סמל. בשנת 1984 הוצגו עבודותיה במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובקונסטהאלה בדיסלדורף. בשנותיה האחרונות יצרה עבודות נייר גדולות ואקספרסיביות יותר, שבהן התחזק השימוש בצבע. האבל על הנדלר, שנפטר ב-1984, ותחושות החרדה לנוכח מלחמה והרס נקשרו בעבודות אלה בלי להפוך אותן לאיור ישיר של אירוע מסוים.

אורי נפטרה בשנת 1989. עבודותיה מוסיפות לעמוד במוקד תערוכות ומחקר: בשנת 2022 הציג מוזיאון חיפה לאמנות מבחר מעבודותיה באוסף, ובשנת 2023 הוצגה במוזיאון הרצליה התערוכה 'כוחו של גורל', באוצרות בנו כלב. תערוכות אלה הפנו מחדש את המבט אל ההבדלים הדקים בין החומרים, אל הטיפול בנייר ואל כוחה של המחווה הרישומית. מורשתה ניכרת במקום המרכזי שקיבלה עבודת הנייר באמנות הישראלית ובחופש שהעניקה לאמנים שבאו אחריה.