בראון איגור

איגור בראון, יליד לבוב שבאוקראינה בשנת 1955, הוא פסל ישראלי העוסק בפיסול באבן, בשיש ובעץ, וביצירת עבודות למרחב הציבורי. יצירתו נעה בין דמויות אדם ובעלי חיים לבין מבנים מופשטים, ומקיפה פסלים קטני ממדים לצד עבודות חוץ מונומנטליות. מאז עלייתו לישראל בשנת 1990 השתלב בפרויקטים של פיסול סביבתי בארץ, במקביל להשתתפות בסימפוזיונים ובמפגשי יצירה בינלאומיים.

את הכשרתו האמנותית רכש בלבוב ובהמשך באקדמיה לאמנות בחרקוב, שם התמחה בפיסול מונומנטלי וסיים את לימודיו בשנת 1980. לימודים אלה העמידו במרכז עבודתו את בניית הנפח ואת היחסים בין הפסל למקום שבו הוא מוצב. לאחר השתקעותו בארץ פעל בגני יהודה, והמשיך ליצור גם במסגרת פרויקטים באירופה, באסיה ובדרום אמריקה. מסלולו המקצועי משלב אפוא הכשרה באוקראינה עם פעילות מתמשכת בישראל ועם עבודה באתרי פיסול ברחבי העולם.

הסימפוזיונים לפיסול הם חלק חשוב מדרכו. במסגרות אלה יצר באבן מסוגים שונים, ובהם שיש, גרניט, אבן חול ואבן גיר, ועבודות רבות נועדו מלכתחילה להצבה בחוץ. בשנת 1999 השתתף בסימפוזיון הבינלאומי במונטה אלבה שבאזור ויגו בספרד, במסגרת מפגש בין אמנות לטבע. עבודתו שם נוצרה בגרניט אפור מקומי. ההשתתפות במפגשים כאלה קושרת את היצירה לחומר הזמין באתר ולנוף שבו יישאר הפסל לאחר סיום העבודה.

בעבודה משנת 2006 המתועדת בפרויקט ״דרך האבן״ בצ׳כיה, בראון יצר מבנה פיסולי שהפתח שבתוכו ממלא תפקיד מרכזי. הגאומטריה של הפתח מארגנת לא רק את צורת האבן אלא גם את המראה הנשקף דרכה. זהו ביטוי לעיסוקו ביחסי גוף וחלל: החלל אינו רק מה שמקיף את הפסל, אלא חלק מן המבנה שלו. בתיאור ביקורתי של עבודתו הודגש גם המתח בין מסות הנראות מקופלות, חתוכות או חלולות, ובין תחושת הלכידות שנשמרת ביצירה.

בישראל אפשר למצוא את עבודותיו בהקשרים ציבוריים שונים. הפסל ״כפול״, שנוצר משיש ורונה בשנת 2006, מוצב בגן הפסלים על שם טופור במרכז הרפואי שיבא, סמוך למרכז השיקום. במודיעין מוצב פסל שלו בכיכר שבמפגש שדרות מנחם בגין ורחוב לאה אמנו. בשנת 2020 נחנך בקריית אונו פסל בנימין זאב הרצל שיצר, ברחבה שבפינת הרחובות הרצל ותנועת המרי. לצד הפיסול המופשט, עבודת הדיוקן הזאת מייצגת את עיסוקו בדמות המזוהה ובזיכרון הציבורי.

בפסלים קטנים יותר מופיעים נושאים אינטימיים ודימויים מן החי. בין עבודותיו נכללים ״זוגיות״ ו״סוסים״ בשיש, דמויות נשיות מגולפות בעץ, וכן פסל ״שור״ המשלב ברזל ושיש. המעבר בין החומרים ובין קני המידה אינו מוגבל לנושא אחד: דמות, גוף מופשט ומבנה בעל פתח יכולים להתקיים באותו מכלול יצירה. העבודות מאפשרות לעקוב אחר עניינו המתמשך במשקל ובאיזון, ובאופן שבו חומר מוצק מקבל קווי מתאר של גוף או תנועה. הצבתן בחללי תצוגה ובאתרים פתוחים מדגישה את שתי המסגרות שבהן התפתחה יצירתו: המפגש הקרוב עם הפסל והמפגש היומיומי עמו כחלק מן הסביבה.