אופק אברהם

אברהם אופק (1935-1990) היה צייר, פסל ואמן הדפס ישראלי, שעסק גם בציורי קיר, במיצגים ובפעולות בנוף. הוא נולד בבורגס שבבולגריה, גדל בסופיה ועלה לישראל בשנת 1949. ביצירתו חזר אל דמויות אדם ובעלי חיים, אל הבית והשולחן, אל מסע ואל עקירה. מתוך דימויים פשוטים לכאורה בנה עולם סמלי עשיר, שבו הסיפור האישי, המסורת היהודית והמציאות הישראלית אינם נפרדים זה מזה.

לאחר עלייתו התיישב בקיבוץ עין המפרץ, ושם למד ציור אצל אריה רוטמן. עבודותיו המוקדמות תיארו את נופי הקיבוץ וסביבתו, את העבודה החקלאית ואת האנשים ובעלי החיים שפגש. בשנות החמישים הרבה לעבוד בצבעי מים וברישום, תוך התבוננות בנופי עכו, ואדי ערה ומקומות נוספים בארץ. מן המבט החברתי הישיר התפתחה בהדרגה שפה פיוטית יותר, שבה גם נוף מוכר יכול לשאת תחושות של בדידות ושל מרחק.

בסוף שנות החמישים נסע לאיטליה והשתלם באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. לימוד ציור הקיר היה שלב משמעותי בדרכו: הוא מצא בו דרך לחבר בין סיפור חזותי לבין מקום ציבורי וקהל רחב. בתקופה זו החל גם ליצור תחריטים, ובהמשך עבד בדפוס אבן, בחיתוך לינול ובדפוס רשת. ההדפס לא היה עבורו רק גרסה מוקטנת של ציור, אלא תחום שבו בחן קו, משטח ואת צפיפות היחסים בין הדמויות.

ציורי הקיר שלו נעשו לחלק מן הסביבה האזרחית בישראל. בין העבודות המרכזיות נמצאים הציור בבית העם בכפר אוריה משנת 1970 והציור בבית הדואר המרכזי בירושלים משנת 1972. בשנות השמונים יצר באוניברסיטת חיפה את 'ישראל, החלום ושברו', על שני קירות במבואה. דימויי עלייה, משפחה והתיישבות מופיעים בעבודה לצד תחושות של איום ואי-ודאות. הסיפור הלאומי נבחן בה מתוך חיי היחיד, ולא רק כסדרה של אירועים היסטוריים.

בשנת 1972 ייצג אופק את ישראל בביאנלה בוונציה. בשנת 1976 הקים עם מיכאל גרובמן ושמואל אקרמן את קבוצת 'לוויתן', שביקשה לפתח אמנות עכשווית מתוך סמלים, אותיות ומקורות יהודיים. במסגרת פעילות זו התנסה בפעולות ובמיצגים, ובהם הקרנת צורות ואותיות באמצעות אור על סלעים במדבר. המרחב הטבעי הפך לחלק מן העבודה: הדימוי לא התקיים עוד רק על בד או נייר, אלא ביחס לאור, לאבן ולנוכחות האדם בנוף.

לאורך השנים לימד אופק בבצלאל ובאוניברסיטת חיפה. במקביל המשיך לפתח מערכת של דימויים חוזרים: סירה ובית, זוג ליד שולחן, חמור, פר ואיל. אותם מרכיבים קיבלו משמעויות שונות בהתאם לצירופם, ונקשרו לשייכות, לפוריות, לנדודים ולהקרבה. סיפור העקדה העסיק אותו גם בפיסול. בשנותיו האחרונות שבו נופי ירושלים לתפוס מקום מרכזי בציוריו, הפעם מתוך תחושות של אובדן וגעגוע שהטעינו מחדש את המקומות המוכרים.

אופק נפטר בירושלים בשנת 1990. התערוכה 'נוף געגועים', שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2007, בחנה את הקשר בין ציורי הנוף המוקדמים שלו לעבודות האחרונות. בשנת 2018 הציג מוזיאון תל אביב לאמנות את 'אברהם אופק: גוף, עבודה', באוצרות גליה בר אור, והאיר את ההיבטים המיצגיים והבין-תחומיים ביצירתו. בתערוכה הודגש גם הדיאלוג שניהל ברישומיו עם יוזף בויס. מבטים אלה הרחיבו את הדיון באופק מעבר לציור הפיגורטיבי, אל מחשבתו על פעולת האמנות ועל מקומו של היוצר.