אליאסף סמדר

סמדר אליאסף, ילידת חיפה בשנת 1952, היא אמנית ישראלית שעבודתה נעה בין ציור מופשט למיצב. בשנת 1978 סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות ברמת השרון, ובהמשך עסקה גם בהוראה ובפעילות אקדמית. בשנים 1996-2002 שימשה מרצה לאמנות ודיקנית הסטודנטים במדרשה בבית ברל. היא חיה ועובדת בכפר שמריהו. לאורך דרכה העמידה במרכז הציור את המפגש הפיזי בין הגוף, הצבע והבד, ולא את תיאורו של אובייקט הנמצא מחוץ לתמונה.

תהליכי העבודה שלה שונים מציור במכחול מול מודל או נוף. בחלק מן העבודות היא מניחה בד על רצפה שהוצפה במים ובצבע, מאפשרת לו לספוג את החומרים ופועלת עליו גם מצדו האחר. בעבודות אחרות הבד מוצב אנכית, והיא יוצקת עליו צבע באמצעות משפכים. השפיכה, הגריפה, הדריכה והספיגה משאירות סימנים שנובעים מן הפעולה ומן המפגש עם החומר. תנוחת הבד וכוח הכובד נעשים שותפים בעיצוב הקו והכתם.

מן הפעולות האלה נוצרות לעיתים רשתות של קווים דקים, ולעיתים משטחים כהים, שקופים או רוויים יותר. המראה העדין של העבודה המוגמרת עשוי להסתיר את המאמץ הגופני שקדם לה. אין מדובר בהיעדר בחירה אמנותית: אליאסף קובעת את תנאי העבודה, בוחנת את התוצאות ומחליטה אילו מהן להמשיך, לשנות או להניח בצד. התהליך משלב אפשרות להתרחשות בלתי צפויה עם בחינה מתמשכת של מה שנותר על המצע.

בהמשך הרחיבה אליאסף את עבודתה מעבר לבד המתוח כמלבן על מסגרת. חיתוך, פירוק וארגון של חלקים מצוירים מאפשרים לה לבנות מיצבים ולבחון מחדש את גבולות הציור. התמונה אינה בהכרח יחידה סגורה, אלא עשויה להתקיים כצירוף של חלקים בחלל. בתערוכה 'אש ואבק', שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בשנת 2021 באוצרותה של איה לוריא, קיבל העיסוק בחומר, בעקבות פעולה ובמרחב ביטוי מוזיאלי רחב.

לצד הציור המופשט יצרה גם עבודה המתייחסת ישירות לזיכרון משפחתי. בתערוכה במוזיאון חיפה הציגה שולחן קפה ועליו חמש צלחות עוגה, שעליהן הודפסו קטעים מתעודת העלייה של סבתה, סוניה דינר. העבודה העניקה למסמך ההיסטורי מקום בתוך סביבה ביתית. החיבור בין כלי האירוח לבין פרטי העלייה הציב זיכרון אישי בתוך חפץ שימושי, והראה דרך נוספת שבה אליאסף מתייחסת לנוכחות של עבר בתוך חומר ובהווה.

אליאסף הציגה תערוכות יחיד בגלריות שרה לוי, בוגרשוב, גבעון, נוגה וגורדון, וכן בחללים ציבוריים ומוזיאליים. בשנת 2011 נערכה תערוכתה 'Incidents' במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. בשנת 2013 הציגה בגלריה גורדון את 'Melting Mondrian', ובשנת 2020 את 'מגע אוויר'. תערוכות אלה מצטרפות לפעילות ממושכת בשדה האמנות הישראלי, מראשית שנות השמונים ועד לעבודות המאוחרות שבהן היא בוחנת את היחסים שבין משטח מצויר, גוף וחלל.

בשנת 1995 זכתה בפרס שר החינוך לאמנים בתחום האמנות הפלסטית. עבודותיה נכללות באוספי מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, מוזיאון אשדוד, המשכן לאמנות בעין חרוד והמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. יצירתה מציעה מבט על ההפשטה כתהליך ממשי המתרחש בחומר: לא רק מערכת של צורות וצבעים, אלא תוצאה של מגע, תנועה, שהייה ושינוי. הצופה פוגש משטח שנושא את עקבות עשייתו, גם כאשר הפעולות עצמן כבר אינן נראות.