בלום לודויג

לודויג בלום (1891-1974) היה צייר ישראלי יליד מוראביה, שנודע בעיקר בציורי ירושלים ובתיאור נופי הארץ בצבעי שמן. במשך כחמישים שנה חזר אל רחובות העיר, אל שווקיה ואל המראות הנשקפים מסביבתה. הוא שילב הכשרה אקדמית אירופית עם התבוננות באור המקומי, ובנה ציורים שבהם למרחב, לאדריכלות ולשינויי הצבע חשיבות מרכזית. לצד הנופים צייר דיוקנאות, טבע דומם ותמונות המתעדות את החיים בארץ בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים למדינה.

בלום נולד בכפר לישן, סמוך לברנו. בשנים 1910-1912 למד אצל הצייר דוד קוהן בווינה, ולאחר שירותו בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה המשיך את הכשרתו באקדמיה לאמנות בפראג. בתחילת שנות העשרים נסע בין מרכזי אמנות באירופה, ובשנת 1923 עלה לארץ והתיישב בירושלים. הוא הציג בתערוכות מגדל דוד, ובהמשך פיתח קשרי עבודה ותצוגה גם בצ'כוסלובקיה ובבריטניה. ירושלים נותרה מרכז חייו גם בתקופות שבהן שהה בחו״ל.

מראות העיר בציוריו כוללים מבטים רחבים מרחוק לצד סמטאות, רחבות שוק ומפגשים בין בניינים לדמויות. האור אינו רק אמצעי להבלטת פרטים: הוא קובע את האווירה ואת היחסים בין חלקי התמונה. במחקר על יצירתו הודגש הקשר בין מיומנותו בתיאור המקום לבין המשיכה למראה העיר כמכלול. בציור ״ירושלים״ משנת 1951, השמור במוזיאון היהודי בניו יורק, הצביע המוזיאון על נקודת המבט הגבוהה ועל התאורה הדרמטית כמאפיינים המקשרים אותו למסורת הנוף הרומנטית והאקדמית.

עם זאת, בלום לא צייר רק אתרים עתיקים ומקומות קדושים. הוא תיאר גם אתרי בנייה בתל אביב, יישובים חקלאיים ומפעלי תעשייה. בציורי קריית ענבים ודגניה מופיע הנוף כמרחב של עבודה והתיישבות, ולא רק כמראה מרוחק. מסעותיו הובילו אותו גם לעיראק ולאיראן בשנת 1930, ובהמשך הרבה לצייר את הכנרת, ים המלח ומדבר יהודה. הרישום והצבע שימשו אותו לתיעוד סביבות שונות, תוך שמירה על שפה ציורית נטורליסטית עקבית.

בשנת 1946 נהרג בנו אלי, לוחם פלמ״ח, בפעולת ליל הגשרים. בעקבות האובדן צייר בלום דיוקן של בנו ודיוקנאות של נופלי הפעולה על פי תצלומים. בתקופת מלחמת העצמאות נשאר בירושלים, התנדב למשמר העם ונשא עמו פנקס רישומים לעמדות שבהן ביקר. הוא תיאר לוחמים, מבנים פגועים ואתרי קרב. רישומים וצבעי מים שימשו לעיתים בסיס לציורי שמן שהשלים בסטודיו, כפי שעשה בדיוקנו של משה דיין. בכך נקשרו אצלו התיעוד האמנותי והזיכרון האישי.

לאורך דרכו שמר בלום על הציור הפיגורטיבי ועל העיסוק במראה הנגלה לעין, גם בשנים שבהן התבססו באמנות הישראלית מגמות מודרניסטיות ומופשטות. עבודתו לא הצטמצמה להעתקה מפורטת של נוף: בחירת נקודת התצפית, ארגון השטח והבדלי האור העניקו לכל מראה אופי ציורי מובחן. משיחות המכחול אפשרו לו לתאר מרחק ואוויר לצד מבנים מוצקים, ולנוע בין הדיוק הטופוגרפי לבין החוויה החזותית של המקום.

בשנת 1968 הוענק לבלום אות יקיר ירושלים. הוא נפטר בעיר בשנת 1974. לאחר מותו הוצגה יצירתו בתערוכות מחקריות, ובהן ״ארץ מול שמים״ בבית התפוצות בשנת 2009 ותערוכת סקר במוזיאון בן אורי בלונדון בשנת 2011. עבודותיו מצויות, בין היתר, באוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות והמוזיאון היהודי בפראג. ציוריו מוסיפים לשמש הן עדות למקומות ולאנשים שתיאר והן פרק עצמאי בתולדות ציור הנוף בישראל.