ארגוב מיכאל

חזרה לכל האמנים

מיכאל ארגוב (1920-1982) היה צייר, צלם ויוצר תבליטי קיר ישראלי, שפיתח דרך עצמאית בין ציור פיגורטיבי להפשטה גאומטרית. הוא נולד בווינה ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1933. בשנות הארבעים למד בתל אביב אצל אהרן אבני, ובהמשך בסטודיה של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. בשנת 1947 יצא לפריז ללימודים בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות, שם התמחה באמנות מונומנטלית ובציור פרסקו, תחומים שקיבלו בהמשך ביטוי בעבודותיו למבנים ציבוריים.

בפריז פיתח ארגוב ציור פיגורטיבי בעל משטחים שטוחים, צבעוניות בהירה ואופי דקורטיבי. בתקופה זו ניכרת זיקה לאמנות הצרפתית, ובה בין השאר לעבודותיהם של אנרי מאטיס וברנאר בופה. הוא הציג וזכה להכרה, ובשנת 1955 הוענק לו פרס אוטון פרייז. בסוף שנות החמישים החל לעבור להפשטה. השינוי לא היה רק ויתור על הדמות או על הנוף, אלא שינוי באופן שבו בנה את התמונה ובתפקיד שהעניק למשטח, למרקם ולצבע.

בעבודות מן התקופה המופשטת קיבל הלבן מעמד מרכזי. במקום להישען על מחוות מכחול חופשיות בלבד, בחן ארגוב יחסים בין שטחים גאומטריים, מקצבים והבדלים במרקם. אזורים חלקים הוצבו לצד אזורים מחוספסים, וצורות מלבניות או מרובעות חולקו על פני הבד. לעיתים נותר בציור זיכרון של נוף, אך הארגון הצורני קיבל עדיפות על התיאור. כך נוצרה הפשטה שהדגישה מבנה ובהירות, ונבדלה מן המגמה הלירית שרווחה בציור הישראלי.

בשנות השישים הרחיב ארגוב את העבודה מעבר למשטח התמונה המקובל. הוא השתמש בקרטון גלי, בלוחות אלומיניום ובפיברגלס, ושבר את המסגרת הריבועית או המלבנית הסגורה. החומרים התעשייתיים אפשרו ליצור בליטות, שקעים ורצפים מחזוריים. האור הנופל על התבליט משתנה לפי מיקום הצופה והתאורה, ולכן הצל אינו רק סימן מצויר אלא תוצאה ממשית של נפח. עבודות אלה מתקיימות באזור שבין ציור לבין פיסול, בלי להשתייך באופן מלא לאחד מהם.

ביצירות מן השנים המאוחרות מופיעים גם קולאז', חלקי בד, חול וחומרים סינתטיים. ארגוב בחן את האופן שבו חומר פשוט או מיוצר יכול להשתלב בעבודה בעלת סדר צורני מדויק. לצד התבליטים עסק בצילום ובציור על בד ובעץ. מבחר העבודות שנשמר מראה כי לא החליף מדיום אחד באחר באופן מוחלט: ניסויים בחומר, בצבע ובפורמט התקיימו במקביל, כחלק מחקירה של היחסים בין התמונה לבין החלל שסביבה.

העניין בחלל ובאמנות מונומנטלית הוביל אותו לתכנון עבודות קיר במבנים ציבוריים. אחת מהן נועדה לביתן לשיקום פצועי גפיים בבית החולים תל השומר. ארגוב הדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה עם האדריכל כבר בשלבי התכנון, כדי שהעבודה תהיה חלק מן הבניין ולא תוספת מאוחרת. גישה זו הרחיבה את השאלות שעלו בעבודות הקטנות: כיצד מקצב וצורה פועלים במרחב, ואיך משנה האמנות את הסביבה שבה אנשים נעים ושוהים.

ארגוב נפטר בתל אביב בשנת 1982. יצירותיו מצויות באוספי מוזיאונים בישראל, ובהם מוזיאון תל אביב ומוזיאון הרצליה, שבו נשמר אוסף מעבודותיו. גם לאחר מותו הוצגו עבודותיו בתערוכות, ובהן תצוגות בגלריה זומר בשנים 2014 ו-2016. המכלול שיצר מעיד על אמן שלא הסתפק בשפה שהתגבשה בראשית דרכו, אלא שב ובחן את גבולות הציור דרך חומר, אור, נפח וקשר לאדריכלות.