בזם נפתלי

נפתלי בזם (1924-2018) היה צייר, פסל ומאייר ישראלי, שפיתח שפה סמלית העוסקת בזיכרון, בהגירה ובקשר שבין האדם למולדתו. הוא נולד בעיר אסן שבגרמניה ועלה לארץ ישראל באוגוסט 1939 במסגרת עליית הנוער, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו נספו בשואה. הפרידה מבית ילדותו והקמת חיים חדשים בארץ נעשו לצירים מרכזיים ביצירתו, וחיברו בין סיפורו האישי לבין ההיסטוריה היהודית במאה העשרים.

בשנים 1943-1946 למד בבצלאל בירושלים אצל מרדכי ארדון, ובהמשך שימש עוזרו ועסק בהוראה. בשנת 1947 יצא עם רעייתו חנה לשליחות במחנות המעצר בקפריסין, שם הדריך מעפילים באמנות. המפגש עם חיי המחנה ועם האנשים שהמתינו לעלייה העמיק את עיסוקו בעקירה ובתקווה לבית. במלחמת העצמאות שירת בפלמ״ח ואייר את פרסומיו. לאחר מכן שהה בפריז, המשיך בלימודיו, ובשנת 1952 חזר לישראל ועבד גם כמאייר בתנועה הקיבוצית.

בשנות החמישים עסק בזם בנושאים חברתיים ובחיי העבודה וההתיישבות בארץ. ציוריו מאותה תקופה מציגים זיקה לריאליזם חברתי ומבט ביקורתי על המציאות הישראלית. בשנת 1957 הוענק לו פרס דיזנגוף על ציור הגואש ״בחצר הבית השלישי״, שנוצר בעקבות הטבח בכפר קאסם. העבודה עוררה דיון ציבורי והמחישה את תפיסתו כי ציור עשוי לשאת עמדה מוסרית. בהמשך התרחב העיסוק באירוע מסוים לכדי עולם סמלי אישי, בלי שהקשר להיסטוריה ולחברה נעלם.

מסוף שנות החמישים התגבשה ביצירתו מערכת של דימויים חוזרים: סירה ומשוטים, סולם, דג, תרנגול, פמוטים ודמויות במסע. סמלים אלה מופיעים בציורים, ברישומים ובתבליטים, ומשנים את משמעותם לפי ההקשר. הסירה קשורה לתנועה בין מקומות ולחיפוש אחר חוף מבטחים; הסולם קושר בין מרחבים ומציע אפשרות של עלייה. חפצים המזוהים עם הבית ועם המסורת היהודית נישאים לעיתים בתוך נוף שאינו מציאותי, וכך מקבל הזיכרון צורה מוחשית אך לא תיעודית.

חלק חשוב מפעילותו הוקדש לאמנות המשולבת באדריכלות ובמרחב הציבורי. בשנת 1970 הוזמן ליצור את ציור התקרה באולם קבלת הפנים במשכן הנשיא בירושלים. העבודה מורכבת מ-63 לוחות ומתארת את שיבת העם היהודי לארצו. בתבליט האלומיניום שיצר ביד ושם, זיכרון השואה, ההתנגדות והתחייה הלאומית מתפתחים לאורך ארבעה חלקים. המעבר מן הציור אל קיר ותקרה איפשר לו להרחיב את השפה האישית למפגש עם קהל בתוך מרחב אדריכלי משותף.

בזם יצר גם פסיפסים וויטראז׳ים, והציג בארץ ובחו״ל, בין השאר בביאנלה בוונציה. בשנות התשעים יצא לתקופה ממושכת מחוץ לישראל, ולאחר שנים באירופה שב לתל אביב. בסוף שנת 2012 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה ״הולך ושב״ באוצרות רותי אופק. היא כינסה כ-90 עבודות מתקופות שונות, ובהן ציורים, פסלים, תבליטים ורישומים, והציגה את הרציפות שבין יצירתו המוקדמת לבין עבודותיו המאוחרות.

לאורך דרכו שמר בזם על ציור פיגורטיבי שבו לסיפור ולסמל תפקיד מרכזי. גם כאשר הצבעוניות נעשתה עזה והדמויות התרחקו מן התיאור הטבעי, נותרה היצירה קשורה לשאלות של שייכות, אובדן והמשכיות. הדימויים החוזרים אינם יוצרים עלילה אחת סגורה, אלא מלווים מצבים שונים של נדודים ושל בניית בית. בזם נפטר בשנת 2018, והותיר גוף יצירה הנע בין המפגש האינטימי עם דמות וחפץ לבין עבודות זיכרון מונומנטליות.