גליקסברג חיים

חיים גליקסברג (1904-1970) היה צייר ישראלי שעסק בדיוקנאות, בנופים ובטבע דומם, ולצד עבודתו האמנותית כתב זיכרונות ותיעד את חיי התרבות של תקופתו. הוא נולד בפינסק למשפחת רבנים וגדל באודסה, שבה כיהן אביו, שמעון יעקב גליקסברג, כרב. חינוכו שילב לימודי קודש עם הכשרה אמנותית: לצד לימודיו בישיבה למד ציור באקדמיה המקומית. המפגש בין העולם היהודי המסורתי לתרבות האמנות האירופית ליווה את דרכו גם לאחר עלייתו לארץ ישראל.

בשנת 1925 עלה גליקסברג לארץ והתיישב בירושלים. בשנותיו הראשונות עבד בבניין ובסלילת כבישים, ובמקביל המשיך לצייר. בהמשך עבר לתל אביב ונעשה מעורב בחוגי האמנים והסופרים בעיר. עיסוקו בציור לא הוגבל לעבודת הסטודיו: הוא לימד, השתתף בהתארגנויות מקצועיות ולקח חלק ביצירת המסגרות הציבוריות שבהן הוצגה האמנות המקומית. בין תלמידותיו הייתה לאה ניקל, שלמדה אצלו ציור בראשית דרכה, לפני לימודיה אצל אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן.

מקום מיוחד בחייו תפסה ידידותו עם חיים נחמן ביאליק. גליקסברג צייר את המשורר ואת רעייתו מניה, ובמהלך המפגשים הקשיב לשיחותיו ורשם את התרשמויותיו. בשנת 1945 פורסם ספרו "ביאליק יום יום", המשלב זיכרונות, ציורים ורישומים. הספר מציג את ביאליק מתוך קרבה אישית, דרך שיחות, מחוות ומפגשים בחיי היומיום. לצד דמות המשורר עולה ממנו תמונה של תל אביב ושל סביבתה הספרותית בשנותיו האחרונות. ההתבוננות בפנים, בלבוש ובתנועה מעניקה לכתיבה אופי של דיוקן הנבנה בהדרגה מפרטים קטנים.

הקשר בין כתיבה לציור בולט במיוחד בעבודתו כצייר דיוקנאות. בשני התחומים הפנה גליקסברג את מבטו אל האדם המסוים ואל נוכחותו בתוך סביבתו. ספר הזיכרונות אינו עבודה שחיבר יחד עם ביאליק, אלא עדותו של הצייר על המפגשים עמו, שראתה אור לאחר מות המשורר. רישומי השיחות שבו משמשים גם חוקרים העוסקים בביאליק, ומרחיבים את משמעות יצירתו של גליקסברג מעבר לתולדות הציור בלבד. כך נשזרו בעבודתו תיעוד אישי, זיכרון תרבותי ומפגש בין שני תחומי יצירה.

גליקסברג היה שותף גם להתפתחות מוסדות האמנות בתל אביב. הוא נמנה עם מייסדי אגודת הציירים והפסלים וייעץ למאיר דיזנגוף בתקופת הקמת מוזיאון תל אביב. השתתפותו ב"תערוכה חפשית של אמני ארץ ישראל" מתועדת בארכיון המוזיאון, לצד אמנים ובהם נחום גוטמן, חנה אורלוף ואריה נבון. התערוכה השתייכה למאמץ ליצור במה ציבורית רחבה לאמנות שנעשתה בארץ. פעילות זו מציבה אותו לא רק כמציג בתערוכות, אלא גם כחלק מן הקהילה שסייעה לבסס חיי אמנות סדירים בעיר הצעירה.

בשנים 1939 ו-1956 זכה בפרס דיזנגוף לציור, ובשנת 1958 השתתף בביאנלה בוונציה. הוא נפטר בשנת 1970. זיכרונותיו, מכתביו וחומרים הנוגעים לפעילותו שמורים בספרייה הלאומית ומאפשרים לעקוב אחר קשריו עם אנשי התרבות של זמנו. בשנת 2005 הוצגה במוזיאון תל אביב התערוכה "שמורים בלב", שהוקדשה לציורי הדיוקן שלו באוצרותה של איה לוריא. ההתמקדות בדיוקנאות החזירה אל מרכז הדיון את המפגש האנושי שעמד בבסיס חלק חשוב מעבודתו.