אפרת בני

בני אפרת הוא אמן ישראלי יליד לבנון, מחלוצי האמנות המושגית והקולנוע הניסיוני בישראל. הוא עלה לארץ בילדותו וגדל בקיבוץ יגור. לאחר שירותו הצבאי למד במכון אבני בתל אביב, ובהמשך המשיך את לימודיו בסנט מרטינס בלונדון. לאורך דרכו חי ופעל גם בניו יורק, בפריז, באמסטרדם ובאנטוורפן, לפני ששב לישראל. יצירתו כוללת ציור, פיסול, סרטים, מיצגים ומיצבים, ובוחנת את האופן שבו פעולה, חומר וזמן מעצבים את תפיסת המציאות.

בעבודותיו המוקדמות עסק אפרת בתהליכים של הוספה וגריעה, באור ובצל וביחסים שבין אובייקט לבין האופן שבו הוא נראה. בסרטים ובמיצגים שביצע בשנות השישים והשבעים העמיד זה מול זה פעולה המתרחשת בחלל ודמות מוקרנת של אותה פעולה. הפער בין הגוף הממשי לבין ההקרנה אפשר לו לבחון חזרה, שינוי ומחיקה. הקולנוע לא שימש רק לתיעוד יצירה שהתרחשה קודם לכן, אלא נעשה מרכיב פעיל בעבודה ובמפגש עם הצופה.

בשנת 1972 הציג תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ובשנת 1974 במוזיאון סטדליק באמסטרדם. בשנת 1977 הוצגו סרטיו ועבודותיו במוזיאון ויטני בניו יורק, ובשנת 1979 נערכה במוזיאון תל אביב תערוכתו 'השלכות'. מסלול זה קישר אותו לשדה הבינלאומי של אמנות מושגית וניסויים במדיום הקולנועי. לצד הצגת עבודות בחללי מוזיאון המשיך לבדוק כיצד ניתן להרחיב את גבולות הסרט אל גוף, אובייקט וחלל ממשי.

מסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים העמיק עיסוקו ביחסי האדם והסביבה. מפגשים עם המדענים קרל סגאן ופיליפ מוריסון תרמו להתעניינותו בגורלו של כדור הארץ. מאז התמקד בהרס סביבתי, בניצול משאבים ובאיום על בעלי חיים ועל אוכלוסיות פגיעות. מבחינתו, שאלות אלה אינן רק נושאים שאפשר לצייר, אלא סיבה לבחירת החומרים, צורת התצוגה והחוויה הגופנית של המבקר. עבודותיו מבקשות לעורר מודעות לתוצאות המצטברות של מעשי האדם.

בשנת 1982 הנהיג אפרת שיטת תיארוך אישית, שנקודת המוצא שלה היא שנת 2030, שנת מותו המשוערת כפי שהגדיר אותה אז. משום כך מופיעות בכותרות עבודותיו שנים עתידיות, שאינן שנת היצירה בפועל. התיארוך הופך את העבודה למעין מבט לאחור מתוך עתיד מדומיין. הוא מציב את הצופה מול האפשרות שהעולם המוכר לו ייעלם או ישתנה, ומחבר בין הזמן הפרטי של האמן לבין משך החיים של המערכות האקולוגיות.

בתצוגה במוזיאון חיפה הפך אפרת את החלל לחדר אדום, ובו דימויים לבנים גדולים של ג'ירפות, פילים ותאואים. אל המראה החזותי הצטרף ריח של עשב טרי, שהופק במיוחד לעבודה. שילוב החושים חיבר בין רמזים למקור החיים לבין סביבה מלאכותית ומאיימת. בתערוכה 'נתיב האבדון, חורף 2065', שהוצגה במוזיאון פתח תקווה בשנת 2018, הקיפו את המבקרים דימויי וידיאו של הרס סביבתי. לצד המיצב הוצגו גם עבודות מוקדמות שהאירו את התפתחות שפתו.

אפרת שיתף פעולה עם המשורר רוני סומק, בין השאר בפרויקט 'בינת הטבע' בשנת 1998 וביצירה 'רקוויאם לנמר האחרון בעולם'. המפגש בין שירה, חומר והקרנה הרחיב את דרכי הביטוי של העיסוק האקולוגי. בין ההכרות שניתנו לפועלו פרס סנדברג לאמנות ישראלית ופרס משרד התרבות למפעל חיים. רצף עבודתו מחבר בין מחקר מוקדם של הראייה והתפיסה לבין עמדה אמנותית המעמידה במרכז את שאלת ההישרדות והאחריות לעתיד.