ברוך אילן

אילן ברוך, יליד ירושלים בשנת 1974, הוא צייר העוסק בנוף, בדיוקן ובטבע דומם. ציוריו מבוססים על התבוננות ממושכת בסביבה הקרובה, ובמרכזם מופיעים נופי ירושלים וההרים, צמחייה מקומית ודמויות החיות ופועלות בשטח. הוא מצייר בעיקר בצבעי שמן על בד ועל עץ. בעבודתו נפגשים תיאור מפורט של מראה מסוים ושאלות הנוגעות לזיכרון, לזהות וליחסים בין אדם לאדמה.

ברוך גדל בשכונת גאולה בירושלים והחל ללמוד ציור בנעוריו בבית הספר לציור ולפיסול שייסד הרב עדין שטיינזלץ. שם פגש את הציירת ליליאן קלאפיש, שלימדה במקום וליוותה את ראשית דרכו. בשנת 1992 הציגה קלאפיש את עבודותיו במסגרת תערוכת ״נדבך״ בבית האמנים בירושלים. בהמשך למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. לצד ההכשרה המעשית, העיסוק במחשבה ובתרבות היה לחלק ממסלול חייו, שנע בין סביבת ילדותו לבין מפגשים עם עולמות אמנות ולימוד נוספים.

משנת 2001 תפס הצבר מקום מרכזי בציוריו. הוא שב אל אותו צמח ובחן את מבנה העלים, הצפיפות, הצבע והיחסים בין חלקיו. בסדרה זו התיאור המזוהה והמדויק יכול להתקרב להפשטה, כאשר הכתמים והמחוות הציוריות מקבלים עצמאות. האוצרת איה לוריא תיארה את העבודות כחקירה המשלבת מבט החוצה עם תהליך רגשי פנימי. השינויים בין ציור פיגורטיבי למופשט אינם מוצגים כמהלך חד ופשוט, אלא כתנועה חוזרת בין קרבה לצמח לבין החופש שהציור מאפשר.

תערוכת היחיד ״שיח עם צבר״ הוצגה בשנת 2004 בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לאמנות, באצירת לוריא. בשנת 2005 הציג במוזיאון מונארט באשדוד באצירת יונה פישר, וב-2013 נערכה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן תערוכה רחבה של עבודותיו באצירת מאיר אהרונסון. התערוכות אפשרו לבחון לצד הצמחייה גם את דמויות האדם ואת הנופים הפתוחים, ולהכיר את הקשרים הנבנים ביניהם לאורך שנות העבודה.

היציאה אל השטח היא מרכיב יסודי בתהליך הציור שלו. בטקסט לתערוכה ברמת גן תיאר אהרונסון כיצד ברוך חוזר אל נקודת התצפית שבה התחיל לעבוד ומצייר את הנוף בשעות אור משתנות, בלי להסתמך על צילום. כתוצאה מכך, התמונה אינה רישום של רגע יחיד בלבד: היא נבנית מתוך מפגשים חוזרים עם המקום ועם השינויים המתרחשים בו. בציורים מופיעים רועים וחקלאים פלסטינים, מתיישבים ובני משפחתו. הנוכחות האנושית מציבה לצד המראה הטבעי גם את חיי היומיום ואת המורכבות של המרחב המקומי.

בשנת 2022 הוצגה בגלריה דואק במשכנות שאננים בירושלים תערוכה מעבודותיו באצירת רז סמירה, ובה נופים, דיוקנאות וטבע דומם. בטקסט התערוכה הודגש החיבור בין שפה פיגורטיבית הנשענת על מסורת הציור לבין מבט עכשווי, וכן הממד הקדום והמיתולוגי המתגלה בתוך מראות מוכרים. באותה שנה הציג גם בכנסת. עבודותיו נכללות באוספי מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון אשדוד ומוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. הדיוק בתיאור הצמח, המבנה או הדמות נשאר אצלו כרוך בחקירה של המקום עצמו ושל המשמעות שהוא מקבל בעיני המתבונן.