שאגאל מרק

מארק שאגאל (1887-1985) היה מן האמנים הבולטים של המאה העשרים, יוצר ששילב את זיכרונות העולם היהודי במזרח אירופה עם שפת האמנות המודרנית. הוא נולד בוויטבסק, אז בתחומי האימפריה הרוסית וכיום בבלארוס, וגדל במשפחה יהודית מרובת ילדים. דמויות מן העיירה, בעלי חיים, נגנים וזוגות אוהבים ליוו את יצירתו לאורך חייו. בציוריו התקיימו אלה במרחב שבו זיכרון ומציאות, כמיהה וחלום, נפגשים בלי להיכנע לחוקי הכובד או לסדר הזמן.

את צעדיו הראשונים בציור עשה אצל יהודה פן בוויטבסק. בהמשך למד בסנקט פטרבורג, בין השאר אצל האמן ומעצב הבמה ליאון בקסט. בשנת 1911 הגיע לפריז, התגורר במתחם האמנים לה רוש ונחשף מקרוב לאמנות האוונגרד. המפגש עם הקוביזם ועם הצבעוניות של הפוביזם השפיע על עבודתו, אך הוא לא אימץ שיטה סגנונית אחת. את החידושים הצורניים חיבר לעולמו האישי ולדימויים שנשא עמו מן הבית.

בשנת 1914 הוצגה תערוכת היחיד שלו בגלריה דר שטורם בברלין. לאחר מכן שב לוויטבסק, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע את חזרתו המתוכננת לפריז. בשנת 1915 נישא לבלה רוזנפלד, שהייתה לדמות מרכזית בחייו ובאמנותו. לאחר המהפכה הרוסית פעל לקידום חיי האמנות בוויטבסק והקים בה בית ספר לאמנות. מחלוקות על דרכו של המוסד הובילו לעזיבתו, ובהמשך עבד במוסקבה ויצר עבודות לתיאטרון היהודי.

בשנת 1923 חזר לצרפת והחל לעבוד עם סוחר האמנות אמברואז וולאר על מיזמי איור והדפס. בין הספרים שאייר היו 'נפשות מתות' מאת גוגול ומשלי לה פונטן. עיסוקו בספרות ובתנ"ך העמיק את הזיקה בין התמונה לסיפור, וההדפס נעשה תחום מרכזי ביצירתו. ביקורו בארץ ישראל בשנת 1931 נקשר לעבודה על איורי התנ"ך, שהמשיכה ללוות אותו גם בשנים שלאחר מכן וקיבלה ביטויים במדיומים נוספים.

הנאצים הוקיעו את יצירתו במסגרת המאבק באמנות המודרנית. בשנת 1941 נמלט מצרפת לארצות הברית, ושם המשיך לצייר ולעבוד לתיאטרון ולמחול. ציורי תקופת המלחמה נושאים את חרדתו לגורלם של יהודי אירופה, לצד זיכרונות העולם שממנו בא. מותה של בלה בשנת 1944 היה אובדן עמוק בחייו. גם בתקופה זו המשיך ליצור, ובין עבודות הבמה שלו נכללו תפאורות ותלבושות לבלטים 'אלקו' ו'ציפור האש'.

בשנת 1948 שב לצרפת ובהמשך התיישב בדרומה. במחצית השנייה של חייו הרחיב את פעילותו לקרמיקה, לפסיפס, לשטיחי קיר ולוויטראז׳. הצבע, שהיה תמיד יסוד מרכזי בציוריו, קיבל בחלונות הזכוכית קשר ישיר לאור ולאדריכלות. בין מיזמיו הידועים היו חלונות בית הכנסת בבית החולים הדסה בירושלים, עבודות במשכן הכנסת, תקרת בית האופרה גרנייה בפריז ועבודות קיר למטרופוליטן אופרה בניו יורק. כך עברה שפתו האישית מן הבד אל מבנים ציבוריים בקנה מידה גדול.

לצד המיזמים המונומנטליים המשיך שאגאל לעסוק בציור ובהדפס, ולחזור אל האהבה, המוזיקה, המסורת היהודית והסיפור המקראי. הדימויים המרחפים והצבעוניות העזה אינם מסתירים את נוכחותם של גלות, אובדן וגעגוע. בשנת 1973 נחנך בניס המוזיאון הלאומי הנושא את שמו, שבמרכזו מחזור 'המסר המקראי'. שאגאל המשיך ליצור עד שנותיו האחרונות ונפטר בסן פול דה ואנס בשנת 1985. מורשתו נפרשת בין האינטימי לציבורי ובין סיפור חיים יהודי לשפה חזותית שחצתה גבולות תרבותיים.