אגסי רונית

רונית אגסי, ילידת קיבוץ מרחביה בשנת 1949, היא אמנית רב-תחומית העוסקת בציור, ברישום, בעבודות נייר ובמיצב. ביצירתה נפגשים זיכרונות ילדות, חיי הקיבוץ, דימויים מן הטבע וחפצים יומיומיים. היא מרבה לעבוד בחומרים עדינים ופגיעים, ולעבד אותם בחירור, בחריתה, בגזירה ובתפירה. הפעולות הקטנות והחזרתיות יוצרות דימויים הנעים בין נוכחות להיעלמות, ומזמינות מבט מקרוב על עקבות הזמן ועל מה שנותר מן החוויה בזיכרון.

בשנים 1970-1973 למדה אגסי אמנות והוראת אמנות במכון לאמנות באורנים, ובהמשך למדה טיפול באמנות באוניברסיטת חיפה. היא קיבלה מלגות שהות ועבודה באוסלו ובווירג'יניה, ובהמשך התארחה בווילה ולדברטה שבאזור מינכן. במהלך השנים הציגה בתערוכות בארץ ובאירופה, ובהן 'ג'ורנטה' במוזיאון ינקו דאדא בשנת 1995 ו'העלה האחרון' במוזיאון הרצליה בשנת 2001. יצירותיה נכללות באוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאון הרצליה.

עבודותיה על עלים הן מן הביטויים המזוהים עם דרכה. במחט היא יוצרת נקבים זעירים שהופכים לקווים, לדמויות ולתמונות. העלה שומר על צורתו הטבעית ועל עורקיו, אך נעשה גם מצע לסיפור אנושי. במיצב 'הייתם כחולמים', שהוצג בשנת 2005 בתערוכה 'לינה משותפת', הונחו עלים בקערות זכוכית לאורך שולחן. הדמויות שחוררה עליהם התבססו על תצלומים מארכיון קיבוץ מרחביה. המפגש בין דיוקן, חומר צמחי ושולחן משותף חיבר את הזיכרון האישי אל ההיסטוריה של הקהילה.

בשנת 2010 הציגה אגסי במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת התערוכה 'אירועים נקודתיים', לצד גרי גולדשטיין ובאוצרות אירית הדר. התערוכה כינסה סדרות של עבודות על נייר, תוך שמירה על ההבדלים בין עולמם של שני האמנים. זיכרונות ואירועים מן העבר הופיעו בה מתוך נקודת המבט של ההווה. העבודות לא התלכדו לסיפור ביוגרפי רציף, אלא הציעו רצפים של סימנים, פעולות ופרטים שדרכם אפשר לחוש את משך הזמן ואת נוכחותו בחומר.

בתערוכה 'הברכה' פנתה אגסי אל הפואמה של חיים נחמן ביאליק. המפגש עם השירה לא הוליד איור של העלילה, אלא עבודות שבהן מילים, נקבים וחומר יצרו דימויים עצמאיים. היא העתיקה את הפואמה לכתיבה צפופה שהפכה למרקמים מעגליים, והשתמשה גם בנייר אריזה, בקולבים ובמטריות. ב'יומני מינכן', שנוצרו בעת שהותה בגרמניה, צמצמה במכוון את חומרי העבודה. הנייר והחוט שימשו לבחינת היחס בין שפע לריק ובין הצטברות למחיקה.

בשנים 2017-2018 הוצגה בבית טיכו התערוכה 'הדייר החדש', באוצרות יונה פישר ותמנע זליגמן. אגסי בנתה סביבה שהפגישה ציור וחפצים מעובדים עם דימויים של כלי רכב, ים, שמיים, חייל ואוהל. בתוך המרחב הביתי נוצרה תחושה של מעבר ושל שהות זמנית. לצד אלה הופיע סיפורן של שלוש נשים בשם מארי, ובהן מארי קירי והדוגמנית של פסל הרקדנית של דגה. התערוכה חיברה בין דמויות מן התרבות לבין זיכרונותיה של האמנית.

הילדות במרחביה שבה ועלתה גם בתערוכה 'יחפות', שבה הציגה עם דרורה דומיני ועידית לבבי גבאי. שלוש האמניות חלקו סביבת ילדות משותפת, אך פיתחו דרכי יצירה שונות. המפגש ביניהן אפשר לבחון את מקומם של הבית, החצר והחינוך הקיבוצי ממרחק השנים. אצל אגסי הזיכרון אינו נשמר כחפץ שלם ויציב: הוא נבנה מחדש באמצעות חומרים שעוברים שינוי, בין מלאכת יד קפדנית לבין דימוי שנראה לעיתים כאילו הוא עומד להתפוגג.