אברמסון לארי

לארי אברמסון, יליד דרום אפריקה בשנת 1954, הוא צייר, אוצר ומורה לאמנות, שעבודתו עוסקת ביחסים בין ציור, זיכרון והיסטוריה. בשנת 1961 עלה עם משפחתו לישראל וגדל בירושלים. בשנת 1973 למד בבית הספר צ'לסי לאמנות בלונדון, ומאמצע שנות השבעים החל לגבש שפה ציורית אישית. במשך שנים רבות חי ופעל בירושלים, ובשנת 2011 עבר לתל אביב. לצד העיסוק בציור נודעת לעבודתו זיקה מתמשכת להדפס, לכתיבה ולמחשבה ביקורתית על התרבות המקומית.

בשנים 1975-1986 עבד כדפס וכאוצר תערוכות בסדנת ההדפס ירושלים. בהמשך לימד בבצלאל, ובין 1992 ל-1999 עמד בראש המחלקה לאמנות. הוא גם ניהל את תוכנית בצלאל לאמנים צעירים, ובהמשך היה ממקימי המחלקה לאמנות בשנקר ועמד בראש בית הספר לאמנות רב-תחומית בשנים 2013-2016. העשייה החינוכית שלו התקיימה במקביל לעבודתו כאמן, ולא כפרק נפרד ממנה: בשני התחומים העמיד במרכז שאלות על האפשרויות של הציור ועל אחריותו של המתבונן.

בציוריו חוזרים ריבועים שחורים, ענפים, עלים, עמודים, קורות ושרידי מבנים. הדימויים עוברים מסדרה לסדרה, ומשמעותם משתנה בהתאם לסביבתם וליחסים הנוצרים ביניהם. אין זו חלוקה פשוטה בין ציור מופשט לתיאור המציאות: צורה גאומטרית יכולה לשאת מטען היסטורי, ופרט בוטני עשוי לעורר שאלה על מקום וזהות. התערוכה המקיפה 'עבודות 2010-1975', שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות באוצרות אלן גינתון, אפשרה לעקוב אחר התפתחותו של אוצר הדימויים הזה לאורך שלושים וחמש שנים.

אחד הפרקים המרכזיים בעבודתו הוא הסדרה 'צובה', שנוצרה בשנים 1993-1994. אברמסון חזר אל נוף המזוהה עם ציוריו המופשטים של יוסף זריצקי, אך הפנה את המבט גם לבתי הכפר הערבי הנטוש ולשרידים הנוכחים בו. בכך ביקש לבחון לא רק כיצד מציירים נוף, אלא מה נכלל בתמונה ומה נשאר מחוצה לה. הסדרה הציבה את מסורת ההפשטה הישראלית מול ההיסטוריה של המקום, והפכה את פעולת ההתבוננות עצמה לנושא הציור.

בסדרת 'הערימה', מן השנים 2002-2004, עסק אברמסון באתרי הרס ובפסולת בניין. רישומי הפחם התבססו על תצלומים שצילם במקומות שונים, ושמות האתרים נשמרו בכותרות העבודות. הרישום הגדול 'הערימה של פליקס' נוצר מתוך שיחה עם 'ניצחון המוות', מציוריו האחרונים של פליקס נוסבאום. כך נפגשו שברי הבניין העכשוויים עם זיכרון חורבנה של התרבות האירופית. הסדרה הוצגה בשנת 2005 במשכן לאמנות עין חרוד ובבית פליקס נוסבאום באוסנברוק, במסגרת שיתוף פעולה בין המוסדות.

גם בעבודותיו העוסקות בצומח נשמר המפגש בין מראה טבעי למערכת תרבותית. ציורי צמחים על דפי עיתון מציבים את הדימוי הבוטני לצד ידיעות מודפסות, ומפגישים בין זמן הצמיחה לזמן החדשות. בסדרה 'חלקת שדה', שהוצגה בשנת 2024, חזר אברמסון לזיכרונות הילדות מן השדה והעמק שבקרבת ביתו בירושלים. סלעי גיר, חזזיות ועשבי בר קיבלו בציורים נוכחות מוגדלת, לצד צלליות צמחים הלקוחות מספרי בוטניקה. הזיכרון הפרטי השתלב כך בחקירה המתמשכת של הנוף המקומי.

פעילותו של אברמסון כוללת גם אצירת תערוכות ופרסום מסות. בשנת 2006 אצר את 'מיני ישראל' במוזיאון ישראל, ובשנת 2018 ראתה אור אסופת כתביו 'הצייר הוא מרגל'. בין אותות ההוקרה שקיבל נמנים פרס ביאטריס קולינר, פרס פונדיק ופרס סנדברג לאמנות ישראלית לשנים 2021-2022. מכלול עבודתו מציע ציור המודע למסורות שקדמו לו, אך מוסיף לבחון באמצעותן את ההווה ואת הדרך שבה אנו רואים ומפרשים את סביבתנו.