גורבן מיכאל

מיכאל גורבן, יליד אוקראינה בשנת 1956, הוא צייר ישראלי העוסק בטבע דומם, בדמויות, בנוף ובחללי פנים. ציוריו נשענים על יכולת תיאור מדויקת, אך משלבים גם זיכרונות ילדות ודימויים מן הדמיון. חלונות הפונים אל נוף, כיסאות ריקים וכלי נגינה חוזרים בעבודתו ומקשרים בין הבית לבין העולם שמחוצה לו. בשנת 1990 עלה לישראל עם משפחתו, לאחר שהשלים את לימודיו ופעל כאמן בברית המועצות.

גורבן החל ללמוד ציור בגיל עשר בקישינב. בשנת 1976 סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לציור בעיר, ובשנת 1982 השלים לימודים באקדמיה בלבוב, בהתמחות בגרפיקה. ההכשרה האקדמית ניכרת בעבודתו בהקפדה על רישום, על ארגון הקומפוזיציה ועל היחסים בין החפצים. עם זאת, בציוריו המיומנות אינה משרתת רק תיאור נאמן של המציאות: היא מאפשרת לבנות מרחבים שבהם המוכר והמדומיין מתקיימים יחד.

בזיכרונותיו מן הכפר שבו גדל תיאר גורבן כיצד היה מצייר לילדים המשכים לסרטים שהוקרנו במקום. במקום להסתפק בעלילה שראה, המציא סיום אחר והמשיך אותה באמצעות הציור. הקשר בין סיפור, דמיון וזיכרון נמשך גם בעבודתו הבוגרת. הנופים והחפצים אינם בהכרח תיעוד של מקום מסוים; הם עשויים לשאת תחושה שנותרה מן הילדות, או להעניק צורה לרגש באמצעות סצנה ביתית פשוטה לכאורה.

בשנות השמונים השתתף בתערוכות במוסקבה ובמסגרות של אגודת האמנים במולדביה. בשנים 1988-1990 קיבל מלגה מטעם אגודת האמנים של ברית המועצות. המעבר לישראל חייב אותו לבנות מחדש את פעילותו במסגרת אמנותית אחרת, ובהמשך הרחיב את הצגת עבודותיו מחוץ לארץ. בשנות התשעים הציג במינכן, בטוקיו ובגלריות בארצות הברית, ובהן בניו ג׳רזי ובקליפורניה. הוא השתתף גם ביריד ארטאקספו בניו יורק ובתערוכות ביפן.

בסדרות החלונות, הכיסאות וכלי הנגינה, שבהן עסק לאורך שנים, חוזרים מצבים של שהייה והתבוננות. החלון מאפשר מפגש בין חלל החדר לבין הנוף; הכיסא הריק מרמז על נוכחות אנושית גם כשהדמות אינה מצוירת; וכלי הנגינה מכניס אל התמונה קשר לפעולה ולקול. לעיתים מופיעים כמה מן המרכיבים באותו ציור. החפצים אינם רק פרטים נפרדים, אלא משתתפים ביצירת אווירה ובבניית היחסים בין חלקי המרחב.

לצד הסדרות הללו צייר גורבן פרחים, פינות בית, ילדים ומנגנים, ועסק גם בנושאי ארכיאולוגיה ובריאת העולם. בציורי הפנים מופיעים לעיתים אדן חלון עם עציצים, רהיט עץ או כלי ובו פרחים. אור רך וגוונים מדורגים מעניקים למראות אלה איכות שקטה, שבה תשומת הלב מופנית אל היומיומי. בדבריו על יצירתו הדגיש את חשיבות הרגש שמעביר הציור ואת רצונו לשמר את יופיו של הטבע ואת המודעות לפגיעותו.

בשנת 2009 קיבל גורבן את פרס פיכמן לאמנות. עבודתו תועדה גם בספרי אמנות שראו אור בהוצאת קירות מדברים. בשנת 2015 השתתף בתערוכה משותפת עם אחיו הצעיר, הצייר דימה גורבן, בגלריית מגדל W בתל אביב, באוצרות לורי פשניצה. המפגש בין האחים הציג שתי דרכים שהתפתחו מתוך רקע משפחתי ולימודי משותף. אצל מיכאל נותר החיבור בין זיכרון, מרחב ביתי ומיומנות ציורית אחד הצירים המרכזיים של היצירה.