בלס ברנס אביבית

אביבית בלס ברנס, ילידת 1960, היא אמנית וחוקרת אמנות הפועלת בציור, ברישום, בקולאז', במיצב ובמדיה דיגיטלית. עבודתה עוסקת בזיכרון, בזהות וביחסים שבין מקום, שפה וחומר. היא בונה משטחים מרובדים שבהם דימויים ומילים נחשפים, נקטעים ולעיתים נעלמים בתוך שכבות הצבע. הנוף בעבודותיה אינו בהכרח מקום שניתן לזהות במפה, אלא מרחב הנוצר מתוך מפגש בין התבוננות, זיכרון ופעולות המבוצעות בחומר.

בלס ברנס סיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בשנת 1984. לאחר לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב עברה לפריז, שם חיה ופעלה בשנים 1985-2005. בצרפת למדה ליתוגרפיה בבוזאר והשלימה בשנת 1989 תואר שני באמנות באוניברסיטת פריז VIII. השהות הממושכת בשתי סביבות תרבותיות היא רקע משמעותי לעיסוקה בשייכות ובזרות, בתרגום ובאפשרות לחבר בין שפות. לצד היצירה עסקה לאורך השנים בהוראה, בהרצאות ובמחקר אמנותי.

אחד החומרים המלווים אותה הוא אבקת שפכטל, חומר שמיועד בדרך כלל לתיקון ולמילוי סדקים. היא משתמשת בו דווקא כדי לבנות פני שטח שבהם אפשר לקרוא את עקבות העשייה: הצטברות, לחץ, שבר ושינוי. בהצהרת האמנית שלה היא מדגישה כי התמונה אינה רק תוצאה מוגמרת, אלא נושאת את ההיסטוריה של הפעולות שיצרו אותה. כך מקבל הציור ממד של זמן, והחומר אינו מסתפק בנשיאת הדימוי אלא משתתף בהיווצרותו ובהיעלמותו.

בתערוכה ״שטח מעבר״, שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2010 באוצרות ורדה שטיינלאוף, קיבל העיסוק בזהות ביטוי במרחב הציורי. הסדרות נבנו מתוך רעיונות שקיבלו צורה באמצעות חומר, סימנים ומילים. הציור הוצג כמקום שיש בו נקודות כניסה ויציאה, מפגשים והפרדות. זהו מרחב ביניים שאינו שייך באופן בלעדי לעצמי או לאחר. החומריות המורגשת של העבודות העניקה לשאלות המופשטות הללו נוכחות פיזית, ולא רק ייצוג סמלי או הסבר מילולי.

מקורות הדימוי שלה כוללים תופעות טבע, מפות, מושגים מדעיים וציטוטים מתולדות האמנות. במחקר על נופיה הודגש העניין בגאולוגיה ובטופוגרפיה, ובהמשך גם במכתשים ובבולענים. דימויים אלה מאפשרים לבחון קרקע כמשהו שאינו יציב בהכרח: היא יכולה להיפתח, להתמוטט או לשנות את גבולותיה. לצד הנוף מופיעים בתים, מעברים וסימנים של דרך. הנושאים החוזרים אינם יוצרים תיאור גאוגרפי רציף, אלא מעלים שאלות על האופן שבו מקום נעשה מוכר או מאבד את מוכרותו.

השילוב בין כתיבה לציור הוא רכיב נוסף בעבודתה. מילים עשויות להופיע בתוך המשטח לצד דימויים, ולהפוך בעצמן לצורה, לקצב או לעקבות של מחשבה. במקום להעניק לציור הסבר אחד, הן פותחות אפשרויות קריאה שונות. עבודות כגון ״פריחה״, ״על כביש מספר 5״ ו״בית מספר 5״ משלבות צבע, עיפרון או חומרי מילוי, ומראות כיצד נושא הניתן לשיום מתקיים בתוך משטח מעובד. הקריאה בתמונה נעה לכן בין זיהוי האובייקט לבין התבוננות באופן שבו נבנה.

בין תערוכות היחיד שלה היו ״בין לבן ללבן״ במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית בשנת 1994, ״על השכחה״ בגלריה ליטבק בשנת 2013 ו״קיר חקירה״ בחיפה בשנת 2018. בשנת 2016 הציגה עם דב אור נר בבית האמנים בתל אביב. היא זכתה בפרס ויצ״ו לאמן צעיר בצרפת בשנת 1990 ובהכרה מטעם המשרד לקליטת העלייה בשנת 2005. יצירתה מחברת בין חקירה מושגית לבין עבודה ידנית מתמשכת, שבה סימני המחיקה והבנייה נותרים חלק מן התמונה.