אייזמן מיכאל

מיכאל אייזמן הוא צייר ואמן הדפס ישראלי, יליד תל אביב, שעבודתו משלבת דימויים מתולדות האמנות עם נופים, דמויות וסימנים מן העולם הסובב אותו. הוא למד אמנות בוויסבאדן שבגרמניה, ולאחר חזרתו לישראל עסק גם בהוראה, בין השאר במכון לאמנות בבת ים ובבצלאל בירושלים. לצד הציור והרישום פעל במגוון טכניקות הדפס, ובהן תחריט, ליטוגרפיה והדפס רשת. המפגש בין תמונה מוכרת לבין מסגרת חדשה הוא אחד הצירים המרכזיים ביצירתו.

בראשית שנות השבעים השתתף אייזמן בשיח שהתפתח בישראל סביב אמנות הפופ והיחסים בין אמנות לתרבות חזותית. תיעוד משנת 1970 מציג אותו בעבודה על פסל לתערוכה '10+ עולה על הוונוס' בגלריה גורדון. בתערוכה זו נבחנה דמותה של ונוס, מן הדימויים המזוהים עם מסורת האמנות המערבית, דרך תגובות ועיבודים של אמנים בני הזמן. העיסוק בדימוי קיים ובשינוי הקשרו המשיך ללוות את אייזמן גם בעבודותיו על נייר ובציור.

בשנת 1971 הופיע בסרט התיעודי 'מוונוס ועד מרילין מונרו', שביים ז'אק מורי קתמור, לצד יואב בראל ומיכאל דרוקס. בסרט הסביר כיצד הוא מצרף יסודות מן הסביבה שבה הוא חי להתייחסויות ליצירות מן העבר. עדות זו מבהירה שהחזרה לתולדות האמנות אינה רק מחווה לאמנים קודמים. הדימוי המוכר נעשה חומר לעבודה חדשה, שבוחנת את מקומו בתוך ההווה ואת המשמעות שהוא מקבל ליד דימויים אחרים.

בעבודות רבות של אייזמן מופיעים קטעים מצוירים המזכירים דיוקנאות, נופי ים, דמויות או יצירות מוכרות. הוא מקטין אותם, בוחר מתוכם פרטים ומציב אותם זה לצד זה. ההפרדה ליחידות מאפשרת להתבונן בכל דימוי בפני עצמו, ובה בעת לחברו למכלול. סדרת המפגשים בין היחידות נשענת על הבדלים בצבע, באור ובמרקם. ההצבה המחודשת מסיטה את תשומת הלב מן הסיפור של התמונה המקורית אל הקשרים שנוצרים בתוך העבודה הנוכחית.

הקו הגאומטרי והכתב הם מרכיבים בולטים בשפה זו. קווים ומסגרות מחלקים את המשטח, ואותיות לטיניות מצטרפות אליו כצורה חזותית לצד הדימויים. במקביל מופיעים נופים הקשורים במסורת האימפרסיוניסטית, לעיתים בתוך דף בעל גוון המזכיר קלף. המפגש בין הכתב, המסגרת והנוף יוצר כמה שכבות של התבוננות: אפשר לקרוא את העבודה כאוסף קטעים, כתמונה שלמה או כמפגש בין דרכי ייצוג מתקופות שונות.

מבחר עבודותיו כולל נופי כפר, סצנות רחוב, פרחים, טבע דומם ודמויות נשים. בהדפסים שכותרותיהם 'מחווה לקלוד מונה' ו'מחווה לז'ורז' סרה' ניכרת במפורש הפנייה אל מסורת הציור הצרפתית. לצד הליטוגרפיות מתועדים גם תחריטים, רישומי דיו ועבודות בטכניקה מעורבת על עץ ובד. המעבר בין המדיומים מאפשר לו לבחון את הדימוי באמצעות קו, כתם, משטח צבע ומרקם, בלי להגביל את העבודה לאמצעי ביטוי אחד.

אייזמן הציג בישראל ומחוצה לה, ובהן תערוכות באירופה, בארצות הברית ובמזרח הרחוק. יצירותיו נכללות גם באוסף מוזיאון בר-דוד. מתוך העיסוק בציור ובהדפס עולה עניין מתמשך באופן שבו אנו מזהים תמונות וזוכרים אותן. עבודתו אינה מבקשת להסתיר את מקורותיה החזותיים, אלא להפעיל אותם מחדש באמצעות בחירה, חיבור ושינוי קנה מידה, וליצור מן המוכר מערכת יחסים חדשה על פני המשטח.