בר אל עידו

עדו בר-אל, יליד 1959, הוא צייר ישראלי שעבודתו בוחנת את היחסים בין פעולת הציור לבין חפצים שכבר שימשו בחיי היומיום. תמרורים, שלטים וחלקי ריהוט נעשים אצלו למשטחי עבודה הנושאים עקבות של שימוש, כתב וצבע. במקום להתחיל תמיד מבד חדש, הוא פוגש חומר בעל עבר ומוסיף לו שכבה ציורית. במפגש הזה מתקיימים יחד ההיסטוריה של החפץ, זיכרון המקום שממנו הגיע והאפשרויות החזותיות שנפתחות במהלך העבודה.

בר-אל למד במחלקה לאמנות בבצלאל בשנים 1980-1984. בהמשך הצטרף להוראה במדרשה לאמנות ובבצלאל, ובשנים 2003-2011 כיהן כראש המחלקה לאמנות בבצלאל. הפעילות החינוכית התפתחה לצד יצירתו כאמן מציג, ולא במקומה. בין תערוכות היחיד שלו נכללות תצוגות במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון הרצליה ובמוזיאון לאמנות בגנט שבבלגיה. הוא זכה, בין היתר, בפרס סנדברג, בפרס דיזנגוף ובפרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר.

חלק מחומרי העבודה שלו נאספו בשיטוטים בתל אביב והועברו מן הרחוב לסטודיו. החפץ המצוי משמש נקודת התחלה, אך אינו מוצג בהכרח כפי שנמצא: בר-אל מכסה אותו, מכתים אותו, מוחק סימנים ומשנה את היחסים בין מרכיביו. לעיתים אפשר עדיין לזהות את התפקיד הקודם של המשטח, ולעיתים נותר ממנו רק רמז. פעולת הציור אינה מבטלת לגמרי את זהותו הקודמת, אלא יוצרת מתח בין מה שהיה שימושי לבין מה שנעשה כעת דימוי או מבנה מופשט.

המגוון החומרי ניכר בעבודות מתקופות שונות. ביצירה ללא כותרת משנת 1994 שילב שמן, צבע תעשייתי וזכוכית על ארון אמבטיה; בעבודות אחרות מאותה שנה צייר על שלטי רחוב מאלומיניום. בהמשך השתמש גם בכרזות, בקרטון מודפס, בפורמייקה ובפרקט. החומרים האלה מכניסים לציור גדלים, מרקמים וצורות שאינם נובעים רק מבחירה של פורמט מלבני מקובל. הם מאפשרים לו לעבוד במפגש שבין ציור, תבליט וחפץ, בלי להפריד באופן חד בין המשטח לבין מה שמופיע עליו.

בעבודתו מתקיים דיאלוג עם המודרניזם האירופי והאמריקאי ועם דרכי קליטתו באמנות הישראלית. לצד מסורת החפץ מן המוכן והאסמבלאז׳, נוכחים בה מחוות צבע, שרבוט וכתב. בשיחה שפורסמה בכתב העת של בצלאל תיאר בר-אל תהליך שבו פחת הצורך לשלול דימוי או מילה, והתרחב המקום שניתן להנאה מן המכחול ומן הצבע. כך, לצד המחיקה וההתנגדות לסימן הקיים, מופיעה גם אפשרות של חיבור ושל התמסרות לתנועה המתרחשת בזמן הציור.

בשנת 2015 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה ״בגטלה: ציורים 1986-2015״, באצירת אלן גינתון, בעקבות זכייתו בפרס רפפורט לשנת 2014. התערוכה בחנה כמעט שלושה עשורים של יצירה ואת האופן שבו חומר, פעולה ודימוי משוחחים עם מסורות ציור ועם מציאות אישית ופוליטית. עבודותיו נכללות באוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאון הרצליה, וכן באוספים מוזיאליים בבלגיה. גוף העבודות המתמשך שלו מציג ציור שאינו מנותק מהרחוב ומן החיים שסביבו, אך גם אינו מצטמצם לתיעוד שלהם.