גבע ציבי

ציבי גבע, יליד קיבוץ עין שמר בשנת 1951, הוא צייר ואמן מיצב ישראלי. בעבודתו נפגשים ציור מופשט, דימויים מן הסביבה המקומית וחפצים שנלקחו מחיי היומיום. מאז סוף שנות השבעים הוא מציג בישראל ומחוצה לה, ובמהלך השנים הרחיב את עיסוקו מן הבד אל חלל התצוגה כולו. לצד היצירה עסק בהוראת אמנות במדרשה, באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לאמנויות חזותיות בניו יורק.

את לימודיו האמנותיים החל במכון אבני, ובהמשך למד במדרשה לאמנות ברמת השרון. מלגה מקרן התרבות אמריקה-ישראל אפשרה לו להשתלם בניו יורק סטודיו סקול. המפגש בין מסורות הציור המודרני לבין התרבות החזותית של המקום שבו גדל הפך לציר מרכזי בעבודתו. הוא אינו מפריד בין שאלות של צבע, משטח ומבנה לבין שאלות של שייכות וזהות, אלא בוחן כיצד הן מתגלמות באותו דימוי.

בין המוטיבים החוזרים בציוריו מופיעים כאפיות, בלטות, ציפורים ופרחים. הכאפייה, למשל, נוכחת הן כחפץ בעל משמעות תרבותית ופוליטית והן כדגם של קווים, רשת וחלוקה גאומטרית. הדגם עשוי להזכיר גם סורג או פתח, וכך הוא נע בין זיהוי של דבר מוכר לבין התבוננות בציור מופשט. גם הבלטה, יחידה פשוטה של רצפה, מאפשרת לו לחבר בין הבית והמרחב הבנוי לבין ארגון פני השטח של הציור.

הציורים בנויים לא פעם מהצטברות של שכבות, כיסוי, מחיקה וחשיפה. פעולות אלה משאירות על הבד עקבות של התהוות, במקום להציג תמונה חלקה וסגורה. לצד המקצב החוזר של הדגמים ניכרת מחוות היד, המפריעה לסדר ומונעת ממנו להפוך לעיטור בלבד. את המתח בין המבנה הקבוע לבין הפעולה החופשית אפשר לקרוא גם ביחס לזיכרון: דבר מה נותר גלוי, בעוד חלקים אחרים מוסתרים או חוזרים ומופיעים.

בשנת 2015 ייצג גבע את ישראל בביאנלה ה-56 לאמנות בוונציה בתערוכה "ארכיאולוגיה של הווה", באוצרות הדס מאור. הפרויקט שילב ציורים, עבודות פיסוליות, וידאו והתערבות במבנה הביתן. החיבור בין סוגי העבודות יצר סביבה אחת, שבה לא נשמרה הפרדה ברורה בין יצירה לבין המקום המכיל אותה. שאלות של פנים וחוץ ושל חומר שימושי מול אובייקט אמנותי קיבלו כך ביטוי מוחשי בחוויית התנועה בחלל.

במיצבים אחרים השתמש גבע בחפצים מצויים, ובהם צמיגים, שאת נוכחותם הפיזית אי אפשר לצמצם לדימוי מצויר. בתערוכתו במוזיאון הרצליה בשנת 2019 נפגשו גופי עבודה פיסוליים וציוריים בחלל משותף. הצמיג נשא עמו אפשרויות מנוגדות: תנועה וריכוך זעזועים מצד אחד, חסימה ומחאה מצד אחר. השימוש בחומר מוכר הכניס אל המוזיאון זיכרונות של רחוב ותשתיות, והעמיד אותם מול שפת הציור.

תערוכות יחיד של גבע הוצגו במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון חיפה ובמכון לאמנות עכשווית בבוסטון. בשנת 2013 הציג במוזיאון האוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון, ובשנת 2014 במוזיאון MACRO ברומא. בין ההוקרות שקיבל נמנים פרס סנדברג, פרס קרן אווה ומנדל פונדיק ופרס מפעל חיים ממשרד התרבות. יצירותיו נכללות, בין היתר, באוספי המוזיאון לאמנות מודרנית והמוזיאון היהודי בניו יורק ובאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.