בלקלב ליאוניד

ליאוניד בלקלב, יליד בלץ שבמולדובה בשנת 1956, הוא צייר ישראלי שעיקר יצירתו מוקדש לדמות האדם. דיוקנאות עצמיים, בני משפחה ואנשים מסביבתו הקרובה חוזרים בציוריו וברישומיו לאורך השנים. המפגש המתמשך עם אותם פנים מאפשר לו לבחון שינויים באור, בתנוחה ובחלוף הזמן. הוא עובד בשמן, בפסטל ובפחם, על בד, נייר ולוחות עץ, ומחבר בין מסורת הציור האירופית לבין חוויית החיים בישראל.

כישרונו זכה לעידוד כבר בילדותו, ובגיל חמש עשרה החל ללמוד בבית ספר לאמנות בקייב. בהמשך למד גם באודסה ופעל בקישינב. לצד הציור עסק בתפאורה ובאנימציה: בשנת 1986 יצר את הסרט הקצר ״חלון״, שזכה במדליית זהב בפסטיבל בטוקיו בשנה שלאחר מכן. בסרט תיאר אדם שנותר במקומו בעוד דמיונו יוצא למסע. לקראת שנות התשעים עלה לישראל, התגורר תחילה במצפה רמון ובהמשך עבר לירושלים, שבה התבססה פעילותו האמנותית.

לדיוקן העצמי מקום מרכזי במיוחד בעבודתו. בלקלב אינו מסתפק בתיאור חד פעמי של פניו, אלא חוזר ובוחן אותם בתנאי ראייה משתנים. לעיתים הוא מצייר את השתקפותו במראה ומכליל בתמונה גם את המראה עצמה, ולעיתים פניו נראים רק בחלקם מעבר לשוליים. בחירות אלה מפנות את המבט גם אל פעולת הציור: אל מי שמתבונן, אל מה שניתן לראות ואל מה שנותר מחוץ למסגרת. האור משנה את הדמות גם כשזהותה נותרת קבועה.

בני משפחתו מופיעים בעבודות המתארות קריאה, מנוחה, ארוחה או אחיזה בילד. אלה רגעים ביתיים הנלקחים מסביבתו המיידית, ולא סצנות המבקשות להציג אירוע חגיגי בלבד. בציור ״מוריה רחל קוראת על הספה״ משנת 2012, למשל, נושא התמונה הוא פעולה שקטה של בתו. לצד העבודות האינטימיות יצר גם את הציור רחב הממדים ״משפחת האמן״, לקראת תערוכתו במוזיאון תל אביב. בו מופיעים בני הבית כחלק מסביבה משותפת, והיחסים בין הדמויות לבין החלל מקבלים חשיבות דומה לדיוקן היחיד.

הציור על עץ נושא עבור בלקלב גם קשר משפחתי: אביו היה נגר. הוא משתמש בין היתר בקרשים ובפיסות עץ שצורתם אינה אחידה, כך שהמצע אינו רק רקע ניטרלי לפנים. פורמט צר או שפה שבורה קובעים את גבולות הדימוי ומשפיעים על האופן שבו הדמות נגלית. מוזיאון הרצליה קישר את דיוקנאות העץ שלו למסורת דיוקנאות פיום מן העת העתיקה. הקשר הזה מדגיש את המפגש בין חומר פשוט ויומיומי לבין נוכחות אנושית מרוכזת.

בלקלב מרבה להתייחס לציירי העבר כחלק מעולמו האמנותי. רמברנדט, ולסקז, רפין ובונאר הם בין האמנים שעמם הוא מקיים דיאלוג דרך ההתבוננות ביצירותיהם. עניינו אינו בשחזור סגנון היסטורי, אלא באופן שבו צבע ומשיחת מכחול יכולים ליצור אור, עומק ותחושת חיים. המעבר לישראל חידד את רגישותו לצבעי הסביבה ולתאורה. גם כאשר הוא מצייר את עצמו, תיאר את עבודתו כעיסוק בנוף משתנה, שבו הדמות היא רכיב בתוך יחסי אור ומרחב.

בשנת 2014 זכה בלקלב בפרס חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית. בעקבות הזכייה הוצגה במוזיאון תל אביב בשנת 2015 התערוכה ״חוקר דיוקנאות אובססיבי״, באוצרות דורון לוריא. היא כללה דיוקנאות עצמיים, את משפחתו ומגוון אנשים שפגש בארץ, והציגה את הדיוקן גם כמפגש חברתי. קודם לכן זכה בפרס ירושלים לציור ולפיסול ובפרס בנק דיסקונט ומוזיאון ישראל לאמן ישראלי. תערוכותיו הוצגו גם במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאון הרצליה, שעבודות שלו נכללות באוספו.