בוסקוביץ דוד

דוד בוסקוביץ, יליד תל אביב בשנת 1954, הוא צייר שעבודתו מחברת בין התבוננות מדוקדקת במציאות לבין דמיון, זיכרון ושינויי צורה. הוא גדל בבית מוזיקלי: אביו, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, היה מלחין ומורה, ואמו, מרים בוסקוביץ, הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר. ציוריו עוסקים בנוף, בדיוקן ובחפצים, ולעיתים קרובות מעניקים לחומר דומם מראה של גוף חי. השפה הריאליסטית משמשת אותו ליצירת מרחבים שבהם המוכר מקבל משמעות אחרת.

בוסקוביץ למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין בשנים 1969-1972. בהמשך יצא לארצות הברית ולמד באקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה בפילדלפיה בשנים 1977-1981, ולאחר מכן באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1990 הוזמן לעבוד עם ארנסט פוקס, ממובילי הריאליזם הפנטסטי, ולשמש עוזרו במונטה קרלו ובווינה. בתקופה זו העמיק בטכניקות ציור קלאסיות, ובהן דרכי עבודה המזוהות עם הציירים הפלמים. בשנת 1993 חזר לישראל עם משפחתו והמשיך ביצירה ובהוראת ציור.

הדיוק בתיאור החומר אינו מכוון אצלו רק לשחזור המראה החיצוני. עבודותיו מתמקדות בתהליכי שינוי: חלודה, התקלפות, שחיקה והתפוררות נעשות מקור לצבע, למרקם ולמבנה. בתערוכה מציאות מדומה, שהוצגה בבית האמנים בתל אביב בשנת 2021 באוצרות אריה ברקוביץ, הופיעו ציורים ורישומים שנולדו משיטוט בעיר. צנרת ומבנים קיבלו בהם תכונות אורגניות, והגבול בין סביבה בנויה לבין צמחייה ושורשים נעשה בלתי יציב. הכותרת התייחסה לעולם הדיגיטלי, בעוד העבודות עצמן נשענו על ציור ועל חומר ממשי.

בסדרת הצינורות בחר בוסקוביץ להתעכב על פרטים שנהוג לחלוף על פניהם: מערכות מים, כבלים ומבני מתכת שהזמן הותיר בהם סימנים. ההתפוררות חושפת שכבות נסתרות ומשנה את צורת האובייקט, ובציור היא הופכת לתהליך של בנייה מחדש. מתוך המפגש עם אי הסדר העירוני הוא מזהה קצב ותנועה, ומארגן אותם בקומפוזיציות. הצבעוניות החיה אינה מבטלת את הבלאי, אלא מתקיימת לצדו ומעניקה לו נוכחות שאינה תיעודית בלבד.

לצד העיר עסק בנופי ציפורי ובמרחב הפתוח. ברושים, שיחי צבר, גבעות וקו המפגש בין שמיים לאדמה מופיעים בתיאוריו של הנוף הזה. בדבריו על העבודה הבחין בין המרחב הכפרי, המעורר בו תחושת שקט, לבין האינטנסיביות של העיר, אך גם הדגיש את הגבול המטושטש ביניהם בישראל. הנוף אינו רק אתר שאפשר לזהות במפה: ההתבוננות בו מעוררת אסוציאציות, והדמיון משנה את היחסים בין רכיביו תוך שמירה על קשר לחוויה ממשית.

במהלך עבודתו משתמש בוסקוביץ בתצלומים וברישומים כנקודות מוצא, ומשלב לעיתים חומרים מסורתיים עם חומרים תעשייתיים. הוא תיאר את המסע הביוגרפי סביב הדימוי כמפתח לעיסוק בזהות, באהבה, בהתבגרות ובהזדקנות. המפגש בין הכשרה קלאסית לבין נושאים עכשוויים מאפשר לו להעניק תשומת לב גם לחפץ שולי או פגום. במקום לתקן את סימני הזמן, הוא משאיר אותם במרכז התמונה ובוחן כיצד הם משנים את אופיו ואת משמעותו של הדבר המצויר.

בוסקוביץ הציג תערוכות יחיד בישראל ומחוצה לה, ובהן בגלריה העירונית מכון המים בגבעתיים בשנת 2018, בגלריה פיניקס בניו יורק בשנת 2020 ובבית האמנים בתל אביב בשנת 2021. בין המקומות שבהם הציג לאורך השנים היו גם תיאטרון ירושלים ומוזיאון המכללה ברמאפו שבניו ג׳רזי. גוף עבודתו מציע התבוננות מתמשכת ביחסים שבין טבע לעיר ובין זיכרון לחומר, באמצעות ציור שבו המיומנות התיאורית והיסוד הפנטסטי פועלים יחד.