נפתלי בזם, יליד 1924, מחשובי האמנים הישראליים בכל הזמנים, קם בוקר בוקר וממשיך ליצור בחדווה. יצירותיו מעוררות הזדהות בקרב קהל גדול הן בשל איכותן הגבוהה והן בשל תכניה העשירים והמגוונים הנוגעים בנושאים החברתיים, פוליטיים, תרבותיים, האדם ומשפחתו.
בזם, יליד אסן שבגרמניה, הצטרף ל"עליית הנוער" שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגיע לארץ באחד ממבצעי ההצלה האחרונים. האונייה שהביאה את הנערים עגנה הרחק מהחוף, שכן לא היה מקום בעבורה בנמל, והם הגיעו אל החוף בסירות משוטים קטנות. עם הגיעו ליבשה התעלף בזם. מי שאחזה בו וטיפלה בו היתה הנרייטה סולד.

הסירה המופיעה כמוטיב חוזר ביצירותיך מסמלת את סיפור הגעתך לארץ. כתבת על כך בספרך משנת 1972 "סירות, עולים, הורים וארונות, שולחנות וכיסאות, ברכת הנרות, אריות ודגים וצמחים."
אכן כך. הגעתי לכאן כחלק מזרם הגירה, שהיה אולי הדרמטי ביותר בתולדות המין האנושי. יחד עם חברי הניצולים, חציתי במעוף אדיר את השמים. מתוך גופי צמחה סירה קטנה ומכונפת שעטפה אותי בקונכיית מגן. ראיתי סביבי פני הורים, קרובים וחברים שריחפו חיים ומתים מעל תהום של רדיפות רצחניות.

אילו מוטיבים נוספים חוזרים ביצירתך?
המשפחה, זיכרון השואה, ההתיישבות בארץ ישראל, הפן החברתי של החיים בישראל והסירה, כל אלה מוצגים בעשרות יצירות הנמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים ציבוריים ופרטיים חשובים בארץ ובעולם.
שולחנות הסעודה מייצגים את העיסוק בנושאי השואה והאובדן. התחלתי לציירם ב- 1958. נושאים אלו החלו להעסיק אותי בעקבות הזמנה שקיבלתי להשתתף בתערוכה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 1954. על תערוכה זו עבדתי עם אשתי, חנה בזם ז"ל. במשך שלושה חודשים עבדנו על החומרים: תמונות, מכתבים וסיפורים. לכל אחד היה סיפור. רק אז הבנתי את האמת, את גודל הטרגדיה. ציור בולט נקרא "פועל ניצול אושוויץ" משנת 1953, גיבורו נראה אוחז מקל בידו האחת ועל זרועו האחרת נראה מספר.

אתה נחשב אמן פורה ביותר. לאורך השנים לא הפסקת ליצור לרגע, תוך טוטאליות מוחלטת בכל הקשור ליצירותיך.
זה בהחלט נכון, כישרון הוא לא דבר שנשאר. במשך שנים לא חדלתי מלרשום סקיצות, לצייר ציורים חדשים, לחזור ולעבוד על הישנים ולהכיר חומרים חדשים. עשיתי זאת בכל יום. זה הקיום שלי. יותר מפעם אחת רכשתי עבודה שלי בחזרה, כשראיתי שדבר מה חסר בה. כמו בחיים - אתה מסדר דירה ולאחר כמה שנים אתה רוצה לעשות בה שינוי. לפעמים אני מסתכל על ציור ואני רואה שאם אני אעשה פרח הוא יהיה יפה יותר, ואז אני מבין שאולי פרח לא מתאים, כי יש משהו אחר.
על כל שאלה שנשאל בזם, אדם שנון ובעל חוש הומור נדיר, הוא משיב בסיפורים מרתקים שניתן להסיק מהם כי כל חוויה שעבר, כל צעד שצעד וכל מראה שראה, השפיעו עליו כאדם מיוחד מאוד וכאמן פורה.
בין תערוכות היחיד הבולטות של בזם בששת העשורים החולפים וכיום: תערוכה שהתקיימה ב-1959 בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים באצירת יונה פישר, תערוכה בגלריה 'לה פושאד' בפאריס ב 1976; רטרוספקטיבה בגלריה פארק בתל אביב בשנת 1989, במוזיאון פולקואנג בבית הכנסת הישן באסן שבגרמניה בשנת 1992, תערוכה במוזיאון הפתוח בגני התעשייה בתפן ועומר בשנת 2000 שאצרה רותי אופק ותערוכה במוזיאון תל אביב בשנת 2012 'הולך ושב'.
בתל אביב הציג בזם תערוכת יחיד עוד במשכנו הישן של המוזיאון ב"בית דיזנגוף" שבשדרות רוטשילד, בשנת 1960. בעקבות התערוכה ההיא, כתב מבקר האמנות אריה לרנר בעיתון "דבר" על בזם ויצירותיו: "כדי לשחות בהצלחה נגד הזרם השליט באמנות זמננו, דרושים לו לצייר לא רק אומץ לב אופי חזק, כישרון הכשרה מקצועית ושליטה בכלי אמנותו, אלא גם ראייה ברורה של המטרה שאליה הוא חותר במסגרת של פילוסופיה אישית תפישה אסתטית המיוסדת על השקפת עולם".

במשך שנים נחשבת ל"אמן מגויס" וספגת ביקורת על כך. אדם ברוך כתב ב-1979, "הציור של נפתלי בזם חי ופועל בתחום הפוליטי. בזם הוא אמן פוליטי והציור הוא בעבורו אמצעי".
זמן קצר לאחר בואי לפלשתינה הצטרפתי לשומר הצעיר ולקיבוץ הארצי. ציירתי על נושאי חקלאות, תעשייה, על הפועלים והימאים. רציתי להשתייך". רותי אופק כתבה על כך: "בעבודותיו הוא מתעד את ההתרחשויות בשנים הראשונות להקמת המדינה מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית-קומוניסטית. נקודת המבט שלו מעמידה תמיד את האדם במרכז, מלווה בהערצה את העולים שהגיעו לארץ חסרי כל ושאפו להתחיל את חייהם מבראשית".
ציוריי משנים אלה משוייכים לזרם הריאליזם הסוציאליסטי, שעמו נמנו גם האמנים משה גת, אברהם אופק, יוחנן סימון, רות שלוס ואף דני קרוון ביצירתו המוקדמת. גם הם נחשבו ל"מגויסים".

ספר על יצירתך "בחצר הבית השלישי" משנת 1957
ההיסטוריונית זיוה עמישי מייזלש כתבה על יצירה זו בקטלוג: "הציור הזה הוא מחאה על עצם האפשרות של הימצאות מקרה כזה בתקופת גאולת ישראל, תקופת 'חצר הבית השלישי'".
לשמחתי, "בחצר הבית השלישי" אמנם זיכה אותי בפרס דיזנגוף לשנה זו ונמצא באוסף מוזיאון תל אביב, אך הוצג לצערי רק פעמים ספורות מאז.

מתי למעשה התחלת ללמוד אמנות?
נרשמתי לבצלאל בשנת 1943 ולמדתי אצל מרדכי ארדון, אמן שזכה לאהדת הממסד אך לא לזו של שדה האמנות. ארדון הותיר בי חותם רב והיה לי לדמות אב.
ב- 1946 בתום לימודי בבצלאל, נסעתי עם זוגתי חנה ליברמן, לימים אשתי, ללמד אמנות במחנה עקורים בקפריסין. כעבור שנים הבנתי את גודל השפעתה של חוויה זו על יצירותיי. שם נפגשתי פנים מול פנים עם הנושא שלי: העולים. המפגש שלי איתם הוכיח לי בצורה חותכת כי מבחינה נפשית הייתי ונשארתי חלק מהם. ב-1954 וב-1960 הצגתי בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה.
ב-1963 השתתפתי בביאנלה בסאו פאולו וכעבור שנתיים הוצגה אחת מעבודותי ב"מומה", המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בשנים אלה זכיתי להכרה נרחבת מהממסד המקומי והוזמנו ממני עבודות ציבוריות רבות, מרביתן מוצגות גם כיום: ב-1957 השלמתי ציור קיר לאוניית הקיטור של צים "תיאודור הרצל", בשנים הבאות יצרתי ציורי קיר לביתן הישראלי ביריד העולמי בבריסל ולמלון שרתון בתל אביב. ב-1963 יצרתי קיר מפוסל לסניף אל-על בתל-אביב. ב-1971 הוזמנתי ליצור את קיר השואה והגבורה "ביד ושם", עבודה העשויה יציקת אלומיניום שגודלה 60 מטרים רבועים, וכן עבודת אלומיניום מרשימה המוצבת על קיר בית "יד לבנים" בכפר סבא.

הרבית לעסוק בשואה ובדימויים יהודיים.
הציורים שבהם עסקתי בשואה ובדימויים יהודיים נחשבו "גלותיים", שם תואר שעורר בוז רב בישראל של אז. סוג זה של יצירה הרחיק חלק מהקהל ומסצנת האמנים שנשלטה אז על ידי זרם המופשט הלירי וחבורת "אופקים חדשים".
לצד התפתחות הקריירה שלו בחו"ל, היה בזם שקוע בטיפול באשתו חנה. על אף מחלת פרקינסון שבה לקתה בסוף שנות ה 50 היא התעקשה ללדת ילד נוסף. בזם עבד בבית ככל שיכול. במקרה הטוב שני הילדים, יצחק ושלמה, ציירו לידו בעודו מצייר ובמקרים אחרים היו מפריעים לאביהם.

לאחר מות בנך הבכור יצחק, עברת עם משפחתך להתגורר בפאריס.
התגוררנו גם בניו יורק ובבאזל ובשנת 2009, לאחר מות אשתי, שבתי לארץ. בכל השנים הארוכות הללו לא חדלתי ליצור, על אף הקשיים. בפמוטים המופיעים פעמים רבות בציורי, מופיע לעיתים נר אחד כבוי לזכרו של יצחק בני המנוח. דמותה של אשתי, חנה, ממשיכה להיות נוכחת בעבודותי, כדמות נשית גנרית או כנוף הרים או גבעות. ביצירותי ניתן לראות תיעוד נרחב של חנה: רישומים וציורי שמן שבהם דמותה מחזיקה זר פרחים, קוראת או מחזיקה בחיקה את בננו יצחק שאיננו עוד.

ספר על הקשר המיוחד הקיים בינך לבין אפרים בידרמן והגלריה שלו.
אפרים בידרמן עסק במכירת יצירותי מספר שנים עוד בתקופת היותי בשוויץ. כשהגעתי לארץ הכרתי אותו והתרשמתי מחריצותו ומאופיו הנוח והמגובש. הוא בחור בעל ידע עצום באמנות בכלל ובאמנות הישראלית בפרט. לא ניתן לבלבל אותו וחשובה בעיניו איכות היצירה מעל הכל. סיפרתי לו שהייתי רוצה שבאחרית ימיי אהנה ואוכל לגרום לציבור להכיר את יצירותיי וליהנות מהן וזאת בזכות תערוכה מקיפה. היו לי ציפיות וידעתי את הקושי ואת השנים שיידרשו לכך. אפרים טיפל בכך ללא לאות ולא עברו אלא חודשים בודדים והוא קיבל את הסכמתו של פרופ' מוטי עומר ז"ל, מנכ"ל מוזיאון תל-אביב לקיום תערוכה מקיפה. התערוכה זכתה ועדיין זוכה להדים רבים ועל כך אהיה אסיר תודה לו לתמיד.
את התערוכה אצרה רותי אופק ועזרה לה אתי הלביץ' – שלושתם יחד עם בני, שלמה, עשו עבודה נפלאה.

למגוון יצירותיו המופיעות בגלריה  לחץ כאן