וינסנט ואן גוך כתב לאחיו תיאו ואן גוך:
"הציור לא באמת גמור, עד שיקבל את המסגרת המתאימה לו, ללא המסגרת הוא עדיין ערום".
הצייר הידוע ויליאם הולמן האנט:
"זה ממש מכאיב לי רק לחשוב על ציור מושקע ביותר שמוצג רק במסגרת זמנית".
דאנטה גבריאל רוזטי היה מודיע שסיים את הציורים שלו רק אחרי ששכנו לבטח בתוך המסגרת המיועדת והמתאימה, בעוד שהצייר ארנולד בוקליין היה ממתין עם נגיעות הצבע האחרונות עד אחרי שהציור היה חוסה במסגרתו הזהובה. ג'ורג' סאורט היה מבצע ומתקדם עם הציור והמסגרת בד בבד. אדגר דגה היה קיצוני יותר כשאמר שהדבר המפחיד ביותר בשבילו, זה שרוכש יצירתו יחליף את המסגרת שהוא בחר בקפידה במסגרת שאינה לטעמו שלו.
הכי רחוק הלך ג'ימס מקנייל וויסטלר, שחתם על המסגרות שהוא בחר, ובכך העלה אותן לרמת היצירה עצמה. הוא כתב לחברו האספן, גורג' לוקס: "אני מתכנן ומעצב את מסגרותיי באותה חשיבות וזהירות כפי שאני מתייחס לשאר יצירתי, חשוב לי שליצירה תהיה אותה הרמוניה מסוימת שעיצבתי כמכלול".
הכותרת "בהרמוניה מושלמת" נלקחה מתערוכה בשם זה שהוצגה בהולנד, ושביטאה את השאיפה והצורך של דור שלם של אמנים ליצור תפיסה חדשה של מסגרות שיתאימו לתפיסתם החדשה של אמנות, על מנת להשיג את "ההרמוניה המושלמת". ציירים חשובים רבים התייחסו לציור ולמסגרת כ "השלם המאוחד", ולעתים קרובות עיצבו את המסגרות שלהם לפי התפיסות האמנותיות והאסטטיות שלהם.
יש מספר סיבות מדוע כל כך מעט תשומת לב הוקדשה מצד הקהל הרחב לנושא זה כגון:
הציורים לא מתועדים בדרך כלל עם המסגרות שלהם.
לעיתים קרובות, בעלים חדשים של יצירה רצו להתאים את היצירה לסביבה החדשה, ושינו את המסגרות בהתאם, כדי שישתלבו היטב (לטעמם).
לכן כל החלפת "ידיים" הייתה מלווה לעתים גם בשינוי המסגרת.
לאמנים כמו ואן גוך ודגה היצירה הייתה כורח, למעשה צורך קיומי, בעוד שלרוכשים היא הייתה יותר מבחינת מותרות, והתייחסותם הייתה בהתאם. לכן הם שינו לעתים קרובות את המסגרת למסגרת זהב עשירה ומרשימה (יותר/למדי). "בהפוך על הפוך" נהג חואן מירו שאהב לשכן את יצירותיו העכשוויות, במסגרות זהב מפוארות על מנת ליצור ניגוד ויזואלי מכוון.
אחד האמנים החשובים ביותר שהתייחס למסגרות של יצירותיו לפחות באותה חשיבות כמו לציור עצמו, היה גוסטב קלימט, שתכנן ושרטט את המסגרות בעוד שאחיו ביצע את מלאכת המסגור. יש תיעוד של עשרות סקיצות של מסגרות שנעשו על ידו בעיצובים שונים, ולאותו הציור, עד שהגיע אל ההתאמה המושלמת. אפילו הצייר אדוארד מונק, גילף וצייר על מסגרות שהוא בחר והפכן לחלק מיצירותיו.
אנו בוחרים ביחד עם הלקוחות בתהליך מושקע מאוד, שכולל הדמיות, את המסגרת שתתמוך ביצירה ולא תתחרה בה, ובאותו הזמן גם תקשר יפה בין היצירה, לעיצוב של הבית בו היא תשכון.
קולאז' של חואן מירו במסגרת שהוא בחר.
