נפתלי בזם הינו מחשובי האמנים הישראלים ויצירתו היא מעמודי התווך של האמנות המקומית.
בראי תולדות האמנות הישראלית, יצירתו של בזם אשר נפרשת על פני שבעה עשורים, עמדה במרכז אמנות "הריאליזם החברתי" של שנות ה-50 ולאחר מכן במרחבי הסימבוליזם האישי או הלאומי.
בזם יצר שפה אישית של סימנים וסמלים בעלי משמעות אשר שרתו אותו ואת יצירותיו. הוא תיאר את השואה והתקומה, העלייה וההתיישבות וקשר בין דמויות ואירועי התנ"ך לבין המקומיות הישראלית.
שבעת הקנים, פמוט/ים, דג השבת, הקישוט המקודש של בית הכנסת ועוד - בזם השתמש ברכיבים אלה כנקודת המוצא שממנה ניתן ליצור הילה קסומה שבה האובייקט הופך למיתוס, והסימן הופך לכתיבה איזוטרית. עבודתו עשירת זיכרונות אשר לעתים קרובות לובשת צורה של "תת המודע" האישי שלו.
בזם הוא צייר שעבורו היצירה היא לא פחות מאשר עברה הפואטי של המציאות.
הוא מרגיש את הנוכחות של המהגרים הרואים רק את המדבר, הוא מתעמת עם העולים החדשים ועם ההיסטוריה של אבותיהם, כשהוא נותן להם עוד פעם אחת את תחושת ההמשכיות במדינת ישראל שבה כל כך הרבה זמן היה רק חלום עבורם.
יצירותיו נמצאות באוספים רבים בארץ ובעולם.