האמנות הישראלית עברה לאורך השנים שינוי סגנוני בהשפעת זרמים ותהליכים שונים. היא יצרה סינתזה ייחודית בין המקומיות לשאר העולם וזאת בשל חוסר מסורת ושפה מקומית של אמנות ומפאת ריחוק תרבותי וגיאוגרפי ממרכזי האמנות בעולם.
התפתחותה הינה תוצר של מערכת הקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים ונושאים כגון המתח המקומי-אוניברסלי, אידאלים ותכנים חברתיים, אירועים כמו גלי הגירה, מלחמות, מהפכים פוליטיים, מקומות קדושים, התיישבות והגנה – כל אלו העסיקו את אמני ישראל לאורך כל שנות קיומה.
1906-1929 תקופת בצלאל
הקמת בית הספר "בצלאל" על ידי בוריס שץ בשנת 1906 מסמלת את תחילתה של האמנות הישראלית וזאת למרות שפעלו כאן אמנים עוד קודם לכן, התנופה והרצון בסגנון ישראלי ייחודי, ייזקף לעד לזכותם של המורים והתלמידים של בצלאל. הנושאים הבולטים ביצירות בתקופה זו היו תיאורים ודימויים מהתנ"ך או מההיסטוריה היהודית, דיוקנאות של מנהיגים ציוניים, תיאורי בני העדות השונות, תמונות חלוצים בארץ ונופי הארץ.
קשיים כלכליים, עימותים פנימיים או עם בעלי ממון, יחד עם ביקורת חריפה על אמנות בצלאל, גרמו לסגירתו של המוסד בשנת 1929. אמנים אופייניים לתקופה זו היו בוריס שץ, אבל פן, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ועוד.
שנות ה-20
האמנים שמרדו במוריהם ועזבו את בצלאל יצרו סגנון ארצישראלי: "אסכולת ציירי ארץ-ישראל" – והם היו אבות המודרניזם של הציור והפיסול הישראלי. זרם זה התאפיין בהשפעות של פרימיטיביזם, אקספרסיוניזם וקוביזם, עסק בחלוציות, בהגשמה ובעבודה, שביטאו את הערכים החברתיים האידאליים של התקופה. תיאורי השכונות העבריות החדשות, סצנות מחיי היומיום, הנופים המקומיים והתושבים הערבים, היו הנושאים המצוירים ביותר באותה תקופה, בה מרכז הפעילות האמנותית עבר מירושלים לתל אביב.
הדגש במרכז התל-אביבי הושם יותר על הערכים הצורניים ופחות על התוכן. האמנים האופייניים לתקופה זו היו נחום גוטמן, ראובן רובין, מרדכי לבנון, יוסף זריצקי, ציונה תג'ר, ישראל פלדי, מנחם שמי, פנחס ליטבינובסקי, אריה לובין ועוד.
שנות ה-30
קבוצת האמנים שהתרכזה בתל אביב הושפעה מאסכולת פריס, מהזרם האימפרסיוניסטי, הפוסט אימפרסיוניסטי ומאמני פריס היהודיים. קבוצת האמנים שהתרכזה בירושלים הושפעה בעיקר מהציור הגרמני – האקספרסיוניסטי. ההתייחסות לצבע כיסוד החשוב ביותר ביצירה, הנחה את הסגנון החדש. אמני אסכולת ארץ-ישראל השתמשו בסולם צבעים שטוח ובהיר, בעוד הדור החדש עבר לסולם צבעים כהה יותר, והנוף הסיפורי המאפיין את העשור הקודם נזנח. האמנים שהושפעו במיוחד מאסכולת פריס היו חיים אתר, משה מוקדי, ישראל פלדי, אביגדור סטימצקי, חיה שוורץ, בתיה לישנסקי, פנחס קרמן, חיים גליקסברג, שמשון הולצמן, ועוד.
ב-1935 נפתח "בצלאל" מחדש וקלט אמנים שעלו מגרמניה. אמנים אלה שהיו עמוסים במטען תרבותי רב והיו כבר מנוסים, הפכו בחלקם להיות מורים ומנהלים בבצלאל. האמנים אנה טיכו וליאופולד קרקואר עזרו רבות לקליטתם בארץ.
ציירי אסכולת גרמניה הושפעו מתיאורים אקספרסיוניסטים, מהבעה ריגשית בדרכים גרפיות, ומהחזרה לריאליזם של תנועת "האובייקטיביות החדשה". מבין אמנים אלו ניתן למצוא את יוסף הירש, שלום סבא, מרדכי ארדון, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו, יעקב אייזנשר ועוד.
שנות ה-40
בתחילת העשור יצאה קבוצת "האמנים הכנעניים" נגד סגנון האמנות האקלקטי שהיה בארץ. הם עודדו תרבות עברית שתמשיך את תרבותם של עמי האזור העתיקים. הם חיפשו אחר הפרימיטיבי ומוטיבים גאו-מיתיים בטרם הגעתם של שבטי ישראל לארץ.
כנעניות זו באה לידי ביטוי במגע ישיר עם הארץ, האדמה וסוגי האבנים המקומיים. הנושאים נלקחו מפיסול כנעני, מצרי, אשורי ובבלי בצורות פשוטות ובשימוש בגווני אדמה. אמנים אופייניים לעשור זה היו יצחק דנציגר שהיה עמוד התווך בתנועה זו, כך גם משה טמיר, משה קסטל, אהרון כהנא, דב פייגין, ז'אק ז'אנו, ועוד.
שנות ה-50
לאחר מלחמת השחרור, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי הקימו את קבוצת "אופקים חדשים". זו הייתה התנועה הדומיננטית ביותר שצמחה בארץ ושהותירה חותם עמוק לאורך הדורות. לידת תנועה זו קשורה בצורך להתבדל מהגישה השמרנית של אגודת הציירים והפסלים בארץ, ומהצורך "לדבר אמנות" בשפה מופשטת, מודרנית ובינלאומית.
הקבוצה קיימה עשר תערוכות בין השנים 1948-1963. סגנון האמנים נע בין ציור גאומטרי לבין המופשט הלירי. הנושאים בהם עסקה הקבוצה קשורים בסיפורים היסטוריים, בסמלים לאומיים, בנופי הארץ ובעיקר בציור המודרני, המופשט.
בשנת 1965 התפרקה הקבוצה בגלל חיכוכים ומריבות. האמנים שהיו חברי הקבוצה הם אריה ארוך, אברהם נתון, יעקב וכסלר, יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, משה מוקדי, יחיאל שמי, יצחק דנציגר, אבשלום עוקשי, אביגדור לואיזאדה, מרדכי אריאלי, פנחס אברמוביץ', אהרון כהנא, צבי מאירוביץ', מרסל ינקו, יוחנן סימון ועוד.
בשנות ה-50 היה ניתן להבחין גם בפוליטיזציה של האמנות בעקבות קשיים כלכליים (מעברות, ממשל צבאי, שחיתויות כלכליות). וגם בעיסוק בריאליזם סוציאלי ובסימבוליזם לאומי. האמנים האופייניים לגישות אלו היו נפתלי בזם, שהשפיע רבות על האמנות הישראלית עד שנות ה-2000, אברהם אופק, רות שלוס, יוסל ברגנר, שרגא וייל ועוד.
שנות ה-60
את עשור זה מאפיינות מרידות רבות בממסד האמנותי. אמנים שבו אל הציור הפיגורטיבי ואף היה שימוש באמנות ה"פופ". קבוצת "תצפית" שקמה ב 1964, כללה אמנים מהדור הוותיק יחד עם הדור הצעיר. חשיבות הקבוצה הייתה בכך שהיא אפשרה לאמנים שונים להציג יצירות במוזיאון.
התאגדות נוספת שקמה ב 1965 הייתה "קבוצת 10+" בעקבות מרידה בממסד המוזיאלי כאשר מטרת הקבוצה הייתה להעמיד את האמן הצעיר בחזית ולהכיר לציבור את 10 החברים שבקבוצה ואחרים אשר הצטרפו אליהם בתערוכות שונות. סגנונם לא היה אחיד, אבל למרות זאת, לאורך חמש שנות פעילות הם הציגו 10 תערוכות שבהן חוצפה ושובבות ישראלית שמשו כעמוד תווך. הקבוצה גם התאפיינה בשימוש חומרים חדשים כגון ניילון, פוליאסטר, פוליוויניל ועוד. חברי הקבוצה כללו את רפי לביא, בוקי שוורץ, אורי ליפשיץ, יגאל תומרקין, יעקב דורצ'ין, ציונה שמשי ועוד.
באותה תקופה בירושלים קמה קבוצת פופ בשם "משקוף" שעסקה באמנות מושגית וכך נוצרה "האסכולה הירושלמית" שהמשיכה ליצור ולהציג יחד גם לאורך שנות ה-70.
ראוי לציין גם את לאה ניקל שאולי לא השתייכה ישירות לקבוצה זו או אחרת, אך היא אמנית חשובה מאוד מתקופה זו, כך גם עמירם תמרי, האמן הבינלאומי יעקב אגם ועוד.
בין שנות ה-60 ועד שנות ה-2000 ניתן לשייך לסגנון הפופ את יובל מלר, שי קון, חיים בירן, עופר, לאו ריי ועוד.
שנות ה-70
ה"אני המאמין" החדש התאפיין באמנות מושגית מינימליסטית, בה עבר לאמצעים פשוטים ונקיים יותר היחס הפיוטי בין האדם ליקום. זו אמנות שיצאה באופן צורני או מילולי ושנועדה לבטא עמדות בנוגע למצבים חברתיים או פוליטיים. ניכר היה לחוש ויתור על הפרטים לטובתו של המהותי – מינימליזציה של משטחי צבע אחידים ושטוחים.
פעילות של קבוצת אמנים שהתכנסו במשך 4 חודשים בשנת 1972 בין קיבוץ מצר לבין הכפר הערבי מסר, שיקפה את לידתו של מפגש נדיר בין אמנות, אדמה ופוליטיקה (פרויקט מצר-מסר). תחושה של מודעות חברתית וסביבתית יצרה מעורבות אישית וכללה יציאה לנוף והתייחסות לאדמה כאל חומר אמנותי. שיתוף פעולה ערבי-יהודי הוליד יצירה סביבתית.
קבוצה נוספת בשם "אקלים" התארגנה כדי לחזור אל הרי הגליל וירושלים.
אמנים אופייניים לתקופה זו היו משה קופפרמן, פנחס כהן-גן, אביטל גבע, משה גרשוני, דוד ריב, יהושע מישטיין, מנשה קדישמן, מיכאל דרוקס, מיכאל גרוס, אורי רייזמן, ציבי גבע, אביבה אורי, רות שלוס כאמנית פיגורטיבית בנושא סוציאליזם חברתי ועוד.
"אסכולת המדרשה", כללה קבוצת אמנים תל אביביים שהתגבשה גם כן במהלך תקופה זו, תרמה להתגברותו של המתח בין ירושלים לתל אביב. תכנים אישיים, תקשורתיים, חברתיים ותרבותיים עמדו במרכז יצירתם. אמנים אופייניים לאסכולה זו הם יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, אפרת נתן, נחום טבת, דוד גינתון, דגנית ברסט, מוטי מזרחי ועוד.
ראוי לציין שהיו מקרים, כמו בשבוע המיצגים שהתקיים בשנת 1976 בו הוצגו מיצגים אוונגרדיים, בהם נפגשו קבוצות שונות אלה בפעילויות משותפות.
שנות ה-80
הקשר שהתחיל בסוף שנות ה-70, של אמנים ישראליים עם מרכזי אמנות בינלאומיים, נעשה יותר ויותר נגיש, אך ההשפעות עדיין היו מקומיות ועסקו בזהות ישראלית, זהות מגדרית ובמצב הפוליטי. בשנים אלו נטבע המושג "דלות החומר" (המשויך על ידי שרה ברייטברג-סמל בעיקר לרפי לביא כבר משנות ה-60) והשפיע על השנים הבאות. מהלכים אמנותיים אלו עם ערכים תרבותיים, הקנה להם זהות ישראלית ייחודית.
בשנים אלו ניכרת חזרה אל הצבע. כל סגנון היה אפשרי. המודעות הפמיניסטית גברה ובאה לידי ביטוי ביצירות של אמניות רבות. הפוסט מודרניזם הפך להיות קר ומוגמר בעיצובו ביצירת מייצבים ואובייקטים מתוחכמים.
האמנים האופייניים לתקופה זו הם משה גרשוני, דוד ריב, נורית דוד, עדו בר-אל, דיתי אלמוג, נטע זיו, פמלה לוי ועוד.
שנות ה-90
מגמות פוסט-ציוניות וביקורת פוליטית מסיבית החלו מחלחלות לשדה היצירה הישראלי. כמו כן, עיסוק באסתטיקה של הציור לצד העיסוק באישי, במגדר ובזהות המינית. נושאים אישיים בשילוב נושאים פוליטיים מורכבים כמו מלחמת לבנון, האינתיפאדה, רצח רבין, פיגועי התאבדות, מהפך בשלטון, שחיתות, דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים מוצאים את ביטויים ביצירות. הסצנה אופיינה בנטייה לפלורליזם סגנוני. אמנים רבים מציעים ביצירותיהם לשלב דימויים מתוחכמים של קיטש, פורנוגרפיה ומוות בהשפעת שלטי חוצות, וידאו קליפים, תשדירי טלוויזיה.
האמנים האופייניים לתקופה זו הם משה ניניו, טל מצליח, דורון סולומונס, פמלה לוי, לארי אברמסון, יואב שמואלי, גלעד אופיר, ניר הוד, דורון רבינא, גידי רובין ועוד.
עשור ראשון - שנות 2000
השילוב בין הקשר האישי למדינה ובין הזירה הבינלאומית עדיין אינו בהיר בזהות האמנותית הישראלית. במישור הלאומי אמנים שונים עדיין ממשיכים לבקר את הממסד. בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001, נוצר מרחב מאוים – איום הטרור הגלובלי, מה שמעלה לדיון תחושות שכרוכות בחיים המאוימים תמידית על ידי מלחמות, טרור ואלימות שהנובע מהם הוא הקושי לנהל חיי שגרה תוך חיפוש אחר ביטחון.
עידן הגלובליזציה, תרבות ההמונים וחדירת התקשורת לחיינו, יצרו סוג חדש של דיאלוג אמנותי מפרה בין המקומי לגלובלי. כתוצאה משפע של מידע וגירויים חזותיים, מייצור נרחב של מוצרי צריכה, מטכנולוגיות חדשות ומתגליות מדעיות, בתקופה זו באים לידי ביטוי שינויים בתפישות באורחות חיים, בסגנון ובשאיפות של הציבור הישראלי.
האמנים האופייניים לתקופה זו הינם סיגלית לנדאו, בועז ארד, מיכל רובנר, רעות פרסטר, אורית אדר-בכר, ארז ישראלי, יעל ברתנא, יובל שאול, שי צורים, גיא גולדשטיין ועוד.
אמנות ריאליסטית בסגנון מוקפד נעשית על ידי אמנים כגון נטשה בריליאנטובה, אילן ברוך, ארז אהרון, אמנון דוד ער, נתן פרניק ועוד.
מקווים שנהניתם,
אם יש לכם הערות, תיקוני טעויות או שאלות – אתם מוזמנים לכתוב לנו.
צוות הגלריה