הגוף כמכחול: תערוכה חדשה של מרים כבסה
כבסה מציירת עם כל גופה כדי לטעון את עבודותיה ברגש. בראיון ל"כלכליסט", לקראת תערוכה באשדות יעקב, היא אומרת: "זה השיא שלי. כל התובנות והניסיון שלי שם".
ענת ברזילי - כלכליסט
“ההתאהבות הטוטאלית, ההבנה של להיות אחד, כשהאחר הוא אתה, היא דבר שלא פשוט להגיע אליו. זו הבנה שיכולה להיעלם בשנייה. אבל כשיש הבנה, מגיע השקט של ידיעת העצמי. זה הישג רוחני ותודעתי גבוה. סוג של קסם והתכוונות”, כך מספרת האמנית המצליחה מרים כבסה (52) בראיון ל”כלכליסט” על הציור החדש שעומד בלב התערוכה “ציור לילה” שאוצרת סמדר קרן במוזיאון בית רמי ואורי נחושתן שבאשדות יעקב.
בתערוכה יש ציור אחד גדול ממדים, ועבודת וידאו שמתעדת את הלילה שבו הציור נוצר. “בחרתי לצייר את הציור בלילה כי הוא מעין פעולת חלום. נותרים ממנו רק שרידים של תחושה ושל זיכרון”, מספרת כבסה, שהמציאה טכניקה ציורית מעצמה העושה שימוש בגוף, והגיעה להכרה בינלאומית ב־1997 כשייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה.
ב־18 שנה האחרונות כבסה גרה בניו יורק ולפני שנה פתחה סטודיו נוסף בתל אביב. עבודותיה מצויות באוספי מוזיאון ישראל ותל אביב ובאוספים פרטיים. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה שלה מאז חזרתה לפעילות בישראל.
היצירה אצלנו בגלריה
כבסה מציירת ציורים שמדמים פעולה של מכונת סריקה: במחוות על הבד העצום היא מתפלשת שוחה וצוללת על הבד עם גופה הטבול בצבע, כמו שוחה בתוך הציור, כמו כן היא עושה שימוש בעזרים אחרים: מגבים, סמרטוטים, מגהצים ושאר כלים הטבולים בצבע, ולקוחים מעולם הניקיון.
”אני רואה את הציור כהתגלות האמת שלי בצורה הישירה ביותר. כלי לדיאלוג שלי עם התודעה והחיים. זו העבודה, זה המקום, שם זה קורה. כל השאלות המילוליות על הציור: ‘למה התכוונת’, ‘מה ציירת’ - זה לא קשור בעיני לשיח של הציור”. אומרת כבסה.
היצירה אצלנו בגלריה
היחסים הרגשיים שלה עם הציור החלו כסטודנטית במדרשה לאמנות, “שאלתי את עצמי איך אני יכולה לצייר התאהבות, איך אני יכולה לצייר רגש כל כך חזק, עם כזאת עוצמה. מצאתי את עצמי מנשקת את הנייר. פעולה שנבעה מהתאהבות. האינטואיציה הציורית הנחתה אותי. במקום מכחול השתמשתי בשפתיים שנהפכו להיות הכלי שציירתי באמצעותו, כלי שטעון ברגש, כדי לצייר דימוי. נישקתי את הנייר עד שהתגלתה דמות שנישקה אותי בחזרה. זו היתה סדרה של עבודות.היה בזה משהו מפתיע, מרגש ולא צפוי. קשה להסביר זאת, הציור שלי בא לדבר לשכל אחר בעל קליטה אינטואיטיבית”.
צילום: גיל נחושתן
מתוך עבודת הווידאו המלווה את התערוכה. “הציור הוא מעין פעולת חלום”. צילום: יח"צ.
על טכניקת הציור שהמציאה ו”כתובה על שמה”, של ציור פיזי מאוד חושני וחומרי שאינו נעשה בהכרח במכחול על הקנבס, מספרת כבסה שהיא נוצרה במקרה, ברגע אחד של יאוש: “הבנתי שאני לא יכולה לחשוב על ציור עם הראש, אלא עם היד. אמרתי לעצמי: אתחיל להזיז את היד על הנייר, ואז הוספתי צבע. החזקתי חתיכת גרפיט והמסתי אותה בטרפנטין, האצבע שלי השאירה עקבה שנראתה כמו צינור דק. זיהיתי קסם שקרה, שהתנועה שלי השאירה שם משהו שהוא הרבה מעבר לתנועה הפיזית. שתיתי כוס מים. הנחתי אותה על הנייר וגררתי. הכוס יצרה דימוי של צינור נוסף, רחב יותר. פתאום מצאתי את עצמי בממד אחר. שפתח בפני חלון שלא הייתי בו לפני כן. צללתי פנימה”.
לביים ציור
לעבודה הנוכחית הזמינה כבסה לצלול אתה את במאי התיאטרון נועם בן אז”ר, אחרי שצפתה בהצגה בבימויו “כפית אוקיאנוס” שבה “לא הפסקתי לבכות מהתרגשות”, ומתוך רצון להחזיר את רגש האהבה לעבודתה. השניים בחרו אנסמבל שחקנים ויחד, במשך עשרה חודשים צללו והתפלשו על הבד: ”בחזרות המשימה של השחקנים היתה להוריד את המסכות שלהם ולא לשחק. המשימה שלי היתה לא לצייר, אלא לפעול. כך נדרשה מכולנו משמעת מאוד גדולה כשבן אז”ר מתווה את הדרך”.
לדבריה העבודה הנוכחית “היא שיא שלי, יש שם כל התובנות וכל נסיון החיים שלי”, מעידה כבסה, שלמעשה חוזרת לנוף נעוריה, כילדת חוץ בקיבוץ שער הגולן הסמוך למוזיאון.
ילדת חוץ בעולם
מרים כבסה נולדה בקזבלנקה שבמרוקו. ב־1969 עלתה משפחתה לארץ והתיישבה בטבריה. “אמא שלי, שהגיעה לישראל ראשונה, קנתה חנות ‘משכית’ ודירה. אבא שלי היה נגן ג’ז. לתקופה קצרה הם היו חלק מהבוהמה הטבריאנית”, בגיל 11 הוריה התגרשו וכבסה נסעה עם אמה לגרמניה שם סחרה ביהלומים, ובגיל 13 החליטה לחזור לישראל כילדת חוץ בקיבוץ. “מרוקאים זה הרבה מאוד דברים”, אומרת כבסה.”בסופו של דבר גדלתי בקיבוץ של אשכנזים יקים, כך שהזהות שלי היא לא בדיוק זהות מרוקאית או מזרחית. יש מרוקאים אינטלקטואלים, יש עוזרות בית. גזענות זה בדיוק לייצר דימוי ולצמצם אותו. אני לא גדלתי בצמצום. גדלתי בשפע. אין לי את התרבות המרוקאית כי מגיל מאוד צעיר גרתי לבד. מושג ילדת החוץ, לעומת זאת, מאוד מתאים לאופן שבו אני זזה בעולם. למשל העובדה שאני חיה בניו יורק ובישראל במקביל”.
כבסה מצהירה ש”כל היחידים הם אני” ומפרטת: “כילדת חוץ בקיבוץ, בשל”ת יחיד, כחיילת בודדת ולאחר מכן בתערוכות יחיד. אני מאוד אהבתי את הקיבוץ, את הצמצום הגדול. זה נראה לי כמו גן עדן, אך ברגע שנכנסת בשער פגשת אנשים והאנשים הפכו את זה לגיהנום”.
צילום: גיל נחושתן
מרים כבסה. “ציור צריך להעיר ולהזיז אותך"
על היחס של אחרים ליצירה שלה היא אומרת: “אני רוצה שהאדם שעומד מול הציורים יזכור שהוא חי. הציורים באים לסמן משהו, להעיר, להזכיר ולהזיז אותך. אם לא מבינים את הערך התרבותי של יצירת אמנות, ציור נותר רק בד וצבע. המשמעות היא היכולת לאבחן מה נמצא שם בבד עם הצבע ואיך זה משפיע על החיים שלך. אתה צריך אמנות כשאתה רואה את עצמך כחלק מתרבות כדבר רחב יותר, כדבר שמקרין עליך”.
לכתבה נוספת מגלובס - ראיון נוסף ומעמיק עם מרים כבסה, לחצו כאן
למגוון יצירותיה של האמנית בגלריה לחץ כאן>>