נולד במוראביה שבצ'כיה בשנת 1891.
בלום נחשב לעיתים קרובות ל"מסטר", או "מייסטר" בהגייה הגרמנית הנוהגת בעברית, מונח שמבטא כבוד לטכניקה שלו ולכישוריו, אך גם משייכו לעבר לא מוגדר, במחוזם של ה"אולד מאסטרס", אמני העבר – הרחק הרחק מהאמנות הישראלית העכשווית, העוסקת בניסויים ובפתיחת אופקים, בשאיפתה להשתייך לאמנות המאה העשרים הבינלאומית. האירוניה בשיבוצו של בלום בתוך עבר כה רחוק היא כי יותר מכל אמן אחר מבני דורו לכד בלום, בנטורליזם רגיש, את האידיאלים הישראליים ואת ההישגים בזמן אמת – מן ההתיישבות החקלאית של ימי טרום המדינה, דרך מלחמת העצמאות, סמלים לאומיים ופיתוח תעשייתי. עם זאת, היו אלה תיאורי ארץ הקודש שלו, שקשרו את שמו של בלום למסורת האוריינטליסטית. הוא הוקסם בוודאי מנופי הארץ וכמה מציוריו פוסעים בעקביהם של הציירים – תיירים האירופאים, שעיצבו את מראות ארץ הקודש בדרכם, אך בלום לא היה אורח מזדמן. הוא חזר אל אותם מקומות צדדיים ומראות מוכרים פחות. בלום הציע מבחר של מקומות קדושים: יהודיים, נוצריים ומוסלמיים, אך הוא לא התעניין ברגש הדתי. אדרבא, הוא גילה עניין במרחב, באור ובצבע- ובהם התמקד. אם הילך הציור קסם על הצופה, לא היה זה בהכרח בגלל ההקשר הדתי, אלא יותר בגלל הווירטואוזיות ביצירת האשליה. הנוף בציוריו של בלום אינו במה לסיפור קדום: זהו המקום עצמו, כפי שהוא נגלה לעיני מתבונן במאה העשרים,
בניגוד לנוף התנ"כי "האותנטי", שאותו ביקשו לגלות הציירים האוריינטליסטים מן המאה התשע עשרה, הנטורליזם של בלום התיר לו להכניס גם סימני פיתוח ומבניים מודרניים לתוך מסגרת התמונה ולשלבם בתוך הנוף.
יצירותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם.