שלכת של מנשה קדישמן: כשהזיכרון מקבל פנים, משקל וצליל

יש יצירות שמבקשות מאיתנו לעצור את המבט. "שלכת" של מנשה קדישמן מעוררת שאלה נוספת: מה קורה כאשר גם הגוף שלנו נעשה חלק מן ההתבוננות? במיצב שבמוזיאון היהודי בברלין, הפנים נמצאות על הרצפה, עשויות ברזל, ונפרשות זו לצד זו במספר שקשה לתפוס במבט אחד. ההיכרות עם העבודה פותחת דלת אל צד עמוק ביצירתו של קדישמן, לצד ראשי הכבשים הצבעוניים המזוהים עמו. זהו מפגש עם אמנות שעוסקת בזיכרון באמצעות חומר, מרחב וצליל.

כדי להתקרב ליצירה הזאת, כדאי להאט. להפריד בין מה שאפשר לתאר באופן ברור לבין התחושות והאסוציאציות שהיא עשויה לעורר. התיאור וההקשר ההיסטורי שלהלן נשענים על פרסומי המוזיאון היהודי בברלין. ההתבוננות בחומר, במבט ובמשמעות של התנועה מציעה קריאה אמנותית, שמשאירה מקום גם לתגובה האישית שלכם.

מהי "שלכת" של מנשה קדישמן?

המוזיאון מתאר את "שלכת" כמיצב הכולל יותר מעשרת אלפים פנים בעלות פיות פתוחים, שנחתכו מלוחות ברזל עגולים וכבדים. הן מכסות את רצפת "חלל הזיכרון", אחד החללים בבניין שתכנן האדריכל דניאל ליבסקינד. העבודה מוצגת במוזיאון מאז 2001. אלו פרטים פשוטים לכאורה, אבל הצירוף שלהם חשוב: מספר עצום של פנים, חומר בעל משקל ומיקום שבו המבט מופנה מטה.

כבר כאן משתנה היחס הרגיל שבין צופה ליצירה. הפנים אינן מסודרות בגובה העיניים, כמו דיוקנאות על קיר. הן יוצרות שדה שעליו צריך להביט, להתעכב ולהחליט כיצד לעמוד מולו. אפשר להתחיל בפנים אחת, ואז להרים מעט את המבט ולגלות שהיא חלק מריבוי גדול בהרבה. התנועה הזאת, מן היחיד אל ההמון ובחזרה, היא דרך מועילה להיכנס אל העבודה בלי למהר לסכם אותה.

פנים מעטות בקווים, רבות באפשרויות

זיהוי של פנים אינו דורש תיאור מפורט של שיער, עור או לבוש. די בכמה פתחים ובמתאר כדי שהעין תראה לפניה דמות אנושית. ב"שלכת" החיסכון בפרטים מרכז את תשומת הלב במבנה הפנים ובפה הפתוח. אפשר לקרוא בו זעקה, נשימה או קריאה שנעצרה. אלה אפשרויות של התבוננות, ולא קביעה שכל פנים מייצגות אדם מסוים או סיפור שאפשר לזהות.

דווקא כאשר אין שם כתוב ואין ביוגרפיה אישית ליד כל יחידה, האחריות של המבט נעשית מורגשת. האם אנחנו ממשיכים לראות פנים, או שבשלב כלשהו אנחנו רואים רק משטח? כדאי לשים לב לרגע שבו הפרט נבלע בריבוי, ולנסות לשוב אליו. העין יכולה לספור כמה צורות סמוכות, אך היא מתקשה להחזיק בבת אחת את כל מה שנפרש לפניה. הקושי הזה נעשה חלק מחוויית הצפייה.

המשקל של הברזל והעדינות של הדימוי

הבחירה בברזל מפגישה שני סוגים של נוכחות. החומר קשיח וכבד, ואילו דימוי הפנים עשוי לעורר תחושה של חשיפה ופגיעוּת. המתח ביניהם אינו דורש ידע מוקדם בתולדות הפיסול. אפשר להבין אותו דרך ניסיון יומיומי: אנחנו יודעים מהו משקל של מתכת, ואנחנו רגילים לזהות בפנים סימנים של חיים ושל קשר. כאן שתי ההיכרויות האלה נפגשות באותו חפץ.

בהתבוננות כזאת, החומר מקבל תפקיד מרכזי. הוא קובע כיצד היחידות מונחות, כיצד הן נוגעות זו בזו ואיזה צליל יכול להיווצר ביניהן. כדאי לדמיין לרגע את אותו מתאר מצויר על נייר. הדימוי היה נשאר ניתן לזיהוי, אבל היחסים עם הרצפה, עם המשקל ועם הגוף היו משתנים. ההשוואה הדמיונית עוזרת להבין מדוע פיסול ומיצב נבחנים גם דרך התנהגות החומר במרחב.

כאשר ההתבוננות מקבלת צליל

בפרסום נגישות של המוזיאון מתוארת האקוסטיקה של החלל, ובפרט הצליל המתכתי שנוצר כאשר מבקרים נעים על הלוחות. המוזיאון מסביר כי הלוחות זזים תחת הצעדים וכי הרצפה אינה אחידה. כך נוצר קשר ישיר בין פעולת המבקר לבין הסביבה שהוא שומע. מי שמבקש להכיר את העבודה באמצעות תצלום בלבד מקבל, לכן, חלק מן המפגש שהיא מאפשרת.

מבחינה אמנותית, הצליל מוסיף ממד מעניין: הוא מתרחש בזמן. תצלום יכול להקפיא מערך של צורות, אבל הוא אינו יכול להשמיע את השתנותו של צעד. רעש קצר עשוי להישאר בזיכרון גם אחרי שהעין כבר פנתה לפרט אחר. ההקשבה מזמינה אותנו לחשוב על נוכחותנו בחלל, על הקצב שבו אנחנו נעים ועל המרחק בינינו לבין אנשים נוספים. כל אלה נעשים חלק מהאופן שבו היצירה נחווית.

המרחב שבו הזיכרון פוגש אותנו

"שלכת" נמצאת בבניין שתכנן ליבסקינד עבור המוזיאון היהודי בברלין. בתיאור האדריכלות מסביר המוזיאון כי החללים הריקים בבניין נותנים ביטוי להיעדר בהיסטוריה היהודית של גרמניה. זהו ההקשר שבו מוצג המיצב. חשוב לתת מקום גם לאדריכלות וגם לעבודתו של קדישמן: המרחב והפסלים הם מרכיבים שונים, והמפגש ביניהם מעצב את החוויה.

כדאי לשאול מה עושה לנו היחס בין הקירות לבין הפנים שעל הרצפה. איך מתנהג המבט בחלל שבו חלק גדול מן התוכן מרוכז למטה? כמה מן הסביבה אנחנו כוללים בהתבוננות, ומה אנחנו משאירים מחוץ לה? אלה שאלות שאפשר לקחת גם למפגש עם יצירות אחרות. לעיתים המרחק מן הקיר, גובה ההצבה או הריק סביב פסל משפיעים על הקריאה בו במידה שקשה להבין מתוך צילום חתוך.

למי מוקדשת העבודה?

על פי המוזיאון היהודי בברלין, קדישמן הקדיש את המיצב לכל קורבנות המלחמה והאלימות החפים מפשע. המקום שבו הוא מוצג מעניק לו הקשר היסטורי יהודי ברור, ובה בעת ההקדשה מרחיבה את מעגל ההתייחסות. כדאי להחזיק בשני הדברים יחד: להבין את משמעותו של האתר המסוים, ולשים לב לשאלה האנושית הרחבה שהאמן הציב באמצעות העבודה.

ההבחנה הזאת חשובה גם לאופן שבו כותבים ומדברים על אמנות. אין צורך לייחס לכל צורה סמל קבוע או להוסיף סיפור שאינו מתועד כדי להרגיש את כוחה. לפעמים די להישאר עם הפרטים שיש לפנינו: פנים, ריבוי, חומר כבד ותנועה שמשמיעה קול. מתוך המפגש ביניהם יכולה להתפתח מחשבה על פגיעוּת ועל זיכרון, בלי להפוך את העבודה לחידה שיש לה פתרון אחד.

מדוע השם "שלכת" נשאר במחשבה?

בעברית, שלכת מזמינה לחשוב על עלים שנפרדים מן העץ ומצטברים על הקרקע. מול העבודה של קדישמן, הדימוי הלשוני הזה פוגש פנים מברזל. אפשר לקרוא את המפגש כמתח בין קלות לכובד, בין תופעת טבע מוכרת לבין נוכחות אנושית. זו פרשנות שהשם מאפשר, ולא הסבר מתועד לכוונת האמן. ההבחנה משאירה את הקריאה פתוחה ומונעת מאיתנו לדבר בשמו.

שמות של יצירות יכולים לכוון את המבט בלי לסגור אותו. נסו לחשוב כיצד הייתם מתארים את המיצב לפני ששמעתם את שמו, ואילו מילים היו מצטרפות לאחר מכן. השינוי עשוי להיות קטן, אבל הוא מלמד משהו על הדרך שבה שפה ותמונה פועלות יחד. לפעמים כותרת מובילה אותנו לחפש פרט מסוים; בפעמים אחרות היא משנה את התחושה הכללית גם כשהחומר עצמו נשאר בדיוק כפי שהיה.

להכיר את קדישמן דרך יותר מדימוי אחד

מי שמכיר את קדישמן בעיקר דרך ציורי הכבשים יכול להיעזר ב"שלכת" כדי להרחיב את המפגש עם יצירתו. אפשר לעבור בין ציור לפיסול, בין צבע לחומר חשוף ובין פנים אחת למערך של פנים רבות. אין צורך להניח שכל העבודות אומרות אותו דבר. דווקא תשומת הלב להבדלים מאפשרת להכיר אמן מעבר לסימן המזוהה ביותר עם שמו.

בעמוד מנשה קדישמן בגלריה בידרמן אפשר לעיין ביצירות המוצגות ובביוגרפיה שלו. לצד הקריאה במאמר על המבט בראשי הכבשים של קדישמן, המפגש עם "שלכת" מציע שאלה נוספת: כיצד אמנות מחזירה את תשומת הלב שלנו אל הפנים ואל מי שנמצא מולנו? זו שאלה שאפשר להמשיך איתה אל יצירה חדשה, בלי למהר להחליט מראש מה אמורים להרגיש.