מים ואש של יעקב אגם: איך צבע ותנועה הופכים לזמן

כשחושבים על יצירת אמנות, קל לדמיין רגע אחד: תמונה שאפשר למסגר, פסל שאפשר לצלם, צורה שאפשר לזכור. "מים ואש" של יעקב אגם, המזרקה בכיכר דיזנגוף בתל אביב, מציעה דרך אחרת להתבונן. היא מבקשת מאיתנו לחשוב על יצירה כעל רצף. צבע, תנועה, מים, אש ומוזיקה נפגשים בה בתכנון אחד, והזמן נעשה חלק מן האופן שבו אנחנו מבינים אותה. כדי להכיר את הרעיון, כדאי להתחיל במה שקורה למבט שלנו כאשר הוא מפסיק למהר.

המפגש עם העבודה מתחיל בתכנון האמנותי שלה: כיצד אפשר לחבר כמה חומרים וחושים למכלול שמשתנה לאורך זמן? התיאורים כאן מתייחסים לתכנון המתועד של המזרקה. אופן פעולתה בביקור מסוים תלוי גם במצב המערכות ובתחזוקה, אך הרעיון שהיא מציעה מזמין התבוננות בכל אחד ממרכיביה.

מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף: הפרטים שמתחילים את הסיפור

"מים ואש", המכונה גם "אש ומים", היא עבודה של יעקב אגם שהוצבה בכיכר דיזנגוף בשנת 1986. היא נמנית עם הפרויקטים הציבוריים המתועדים שלו גם בקטלוג התערוכה "In Motion: Agam at Sunnylands". חברת ההנדסה אלדד ספיבק, שהייתה מעורבת בפרויקט, מתארת שילוב של מים, אש ומוזיקה, ומפרטת מערכות תמיכה הכוללות טיפול במים, גז, צנרת, מחשוב וקול. מאחורי המראה הצבעוני עומדת אפוא גם עבודה הנדסית.

המידע הזה מסייע לראות במזרקה מכלול. הצבע נוכח על החלקים הבנויים, המים משנים את המראה, והקול מוסיף תחושה שאינה חזותית. בתכנון הקינטי, גם התנועה עצמה משתתפת בהרכבת הדימוי. אם מסתפקים בתמונה אחת, מקבלים חתך מתוך אפשרויותיה של היצירה. אם חושבים על רצף של מצבים, מתחילים להבין מדוע אגם הפך את ההשתנות לנושא אמנותי בפני עצמו.

מה פירוש אמנות קינטית?

המושג "אמנות קינטית" מתייחס לאמנות שבה לתנועה יש תפקיד מרכזי. לעיתים חלקים מן היצירה נעים בפועל, ולעיתים המראה משתנה כאשר הצופה משנה את מיקומו. שתי האפשרויות מזמינות קשר פעיל עם העבודה. קטלוג סאנילנדס מציג את אגם כאחד האמנים המזוהים עם התחום, ומתעד את השתתפותו בתערוכה "התנועה" בגלריה דניז רנה בפריז בשנת 1955, לצד אמנים נוספים שעסקו ברעיונות האלה.

ההסבר המקצועי יכול להישמע מופשט, אבל הניסיון פשוט. בחרו פרט ביצירה, הביטו בו, ואז עברו מעט לצד. האם היחס שלו לחלקים אחרים נשאר כפי שהיה? האם צבע שהיה בולט נעשה שולי, או שצורה חדשה מתחברת לעין? השאלות האלה אינן דורשות ידע מוקדם. הן דורשות בעיקר נכונות להקדיש לעבודה יותר ממבט אחד ולהתייחס למקום שבו אתם עומדים כחלק מן החוויה.

הזמן כחומר של היצירה

בציור אפשר לעבור מן המרכז אל השוליים ולבחור סדר אישי של התבוננות. בעבודה שיש בה תנועה בפועל, מתווסף גם סדר שמתרחש מולנו. מצב אחד מפנה מקום לאחר, וחלק מן הדברים שכבר ראינו נמצאים כעת בזיכרון. כך נוצרת השוואה מתמדת בין מה שהיה לפני רגע לבין מה שנראה עכשיו. אפשר להבין את הזמן כאן כחומר שאינו נשאר ביד, אבל משתתף בארגון החוויה.

זוהי דרך קריאה מועילה ב"מים ואש". במקום לחפש מיד את המראה היפה ביותר, אפשר לשאול כיצד מצבים שונים קשורים זה לזה. מה חוזר, מה משתנה, ומה נעשה בולט רק לאחר שהעין כבר הכירה מצב קודם? עצם השהייה מאפשרת לגלות קשרים שלא היו נגישים במבט מהיר. לפעמים מה שמרתק ביצירה הוא הרגע שבו אנחנו מבינים שהציפייה שלנו עצמה השתנתה.

לראות צבע בתוך מרחב

בתיעוד המזרקה נראות צורות גאומטריות ויחידות צבע המרכיבות מבנה מעוגל ורב חלקים. הצבע אינו מונח כאן על משטח שטוח אחד שפונה לצופה קבוע. הוא קשור למבנה שאפשר לראות מכיוונים שונים. משום כך, המרחק והזווית משפיעים על מה שנקלט בעין: מקרוב אנחנו עשויים להבחין בפרט, ומרחוק להתייחס לקצב הכללי של המערך.

כדאי לנסות להתבונן תחילה בלי לתת שם לכל צבע. לחפש אזורים צפופים, הפסקות, חזרות ומפגשים בין קווים. אחר כך אפשר לחזור אל הגוונים ולשאול כיצד הם מדגישים את המבנה. זו הצעה להתבוננות, ולא כלל שאגם הכתיב לצופים. היא מאפשרת למי שאוהב צבע להגיע גם אל שאלות של צורה, ולמי שנמשך לסדר גאומטרי לשים לב לאופן שבו הצבע מעורר אותו לחיים.

מה מוסיפים המים, האש והמוזיקה?

החיבור בין מים, אש ומוזיקה מופיע בתיאור הפרויקט של החברה ההנדסית. אין צורך להמציא מנגנון נסתר או משמעות סמלית קבועה כדי להכיר בעניין שהצירוף מעורר. מים ואש מוכרים לנו מחיי היום-יום כתופעות בעלות אופי שונה. במפגש עם אמנות, ההיכרות הזאת נעשית נקודת מוצא למחשבה על קצב, על שינוי ועל היחסים בין חומר מתוכנן לתופעה שאנו חווים כחיה.

המוזיקה מוסיפה אפשרות לתפוס סדר באמצעות ההקשבה. העין עשויה להתרכז בחלק אחד, בעוד האוזן קולטת רצף שאינו נעצר באותו מקום. במבט פרשני, המפגש בין החושים מעורר שאלה מעניינת: האם אנחנו זוכרים את היצירה כתמונה, כאירוע, או כתחושה כללית? התשובה יכולה להיות שונה אצל כל צופה. היכולת הזאת לייצר כמה מסלולים של חוויה היא חלק מן העושר שאפשר למצוא בעבודה.

אמנות שפוגשים בדרך

המיקום בכיכר דיזנגוף מכניס את העבודה לתוך מרחב יומיומי. יש מי שיגיעו במיוחד כדי להתבונן בה, ויש מי שיחלפו בסביבה בדרך למקום אחר. זהו תנאי מעניין לאמנות ציבורית: היא פוגשת קהלים שלא בחרו בהכרח להיכנס למוזיאון. כל אדם מגיע עם זמן אחר, קצב אחר וקשב אחר. חלק מן המפגש מתרחש בהפתעה, בתוך רצף רגיל של הליכה בעיר.

אפשר לחשוב על ההבדל בין מבט ראשון למבט חוזר. בביקור הראשון אנחנו מחפשים במה להתמקד; במפגש נוסף אנחנו כבר מזהים את הצורה הכללית ויכולים להקדיש תשומת לב לפרטים. יצירה במרחב ציבורי מאפשרת היכרות מצטברת כזאת. היא עשויה להפוך לסימן מקום, ובכל זאת להמשיך להציע משהו למי שבוחר לעצור. ההרגל והסקרנות יכולים לפעול יחד, אם משאירים מקום להתבוננות מחודשת.

ההנדסה שבתוך החוויה האמנותית

באמנות שיש בה מים, קול ותנועה, המערכות הטכניות הן חלק מן האפשרות לממש את הרעיון. התיאור של חברת ספיבק מבהיר כי הפרויקט כלל מגוון מערכות, מעבר לצורה החיצונית. מכאן עולה שאלה כללית על יצירות קינטיות: איך שומרים על קשר בין האובייקט הבנוי לבין אופן הפעולה שנועד לו? זו שאלה הנוגעת לאמנות, לתכנון ולתחזוקה גם יחד.

מנקודת מבט של צופה, ההכרה במורכבות הזאת מוסיפה עומק. אפשר להעריך את המראה החזותי ובו בזמן להבין שהוא נשען על תיאום בין רכיבים שונים. אין צורך לדעת כיצד כל מערכת בנויה כדי לראות את הקשר בין יצירתיות למלאכה. לעיתים דווקא ההבנה שמאחורי חוויה שנראית קלילה עומדת עשייה מדויקת הופכת את ההתבוננות לסבלנית ומעניינת יותר.

איך הרעיון ממשיך אל עבודות אחרות של אגם?

ההיכרות עם "מים ואש" יכולה לשמש נקודת פתיחה להתבוננות בעבודות נוספות של האמן. בעמוד יעקב אגם בגלריה בידרמן מופיעות יצירות בחומרים ובמידות שונים. כל עבודה דורשת קריאה בפני עצמה. כדאי לברר מהו המצע, כיצד בנויה היצירה והאם השינוי במראה תלוי בזווית הצפייה, בתנועה של רכיב, או ביחסים בין הצורות והצבעים.

כך, למשל, אפשר לעיין בפרטי העבודה "טכנוגרף" ובפרטי העבודה "פריזמה", כפי שהם מוצגים באתר. המטרה בהשוואה היא להכיר הבדלים ולא להניח שכל עבודותיו של אגם פועלות באותו מנגנון. שם האמן יוצר הקשר, אך החומר והמבנה של העבודה המסוימת הם שצריכים להנחות את השאלות. צפייה מכמה כיוונים ובקשת מידע מן הגלריה יכולות לסייע להעמיק את ההיכרות.

להקדיש ליצירה רגע נוסף

אחד הדברים שאפשר לקחת מן המפגש עם "מים ואש" הוא הרגל פשוט: להישאר עוד מעט. לתת לעין להתרגל, לשנות מקום, לבדוק פרט שכבר ראינו ולשאול אם אנחנו רואים אותו עכשיו אחרת. ההרגל הזה מתאים גם מול ציור שאין בו חלקים נעים. פעמים רבות ההשתנות מתרחשת בתשומת הלב שלנו, שמתחילה לזהות יחסים ומקצבים שהיו שם מלכתחילה.

אצל אגם, השאלות האלה מקבלות צורה מוחשית דרך עבודה שהזמן והתנועה משתתפים בה. הן מזמינות אותנו לראות אמנות כמפגש מתמשך, שיש בו מקום לסקרנות ולגילוי. אם תרצו להמשיך מן הקריאה אל צפייה בעבודות המוצגות בגלריה, אפשר לתאם ביקור בגלריה בידרמן ולבחון מקרוב את הפרטים. לפעמים צעד קטן הצדה הוא כל מה שנדרש כדי להתחיל לראות מחדש.