מנשה קדישמן (1932-2015), צייר ופסל יליד תל אביב, היה מן האמנים המרכזיים באמנות הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו התפתחה מפיסול מופשט בעל נוכחות פיזית חזקה אל מיצבים, רישומים וציורים שבהם נפגשו זיכרון אישי, נוף וסמלים תרבותיים. אף שראשי הכבשים הצבעוניים נעשו לדימוי המזוהה עמו ביותר, הם מייצגים רק חלק מגוף יצירה רחב, שכלל חקירה מתמשכת של היחסים בין אדם לטבע ושל משמעות ההקרבה והזיכרון.
את הכשרתו האמנותית החל אצל הפסל משה שטרנשוס, ובהמשך למד אצל רודי להמן. בצעירותו עבד כרועה צאן בקיבוץ, התנסות שחזרה לימים אל מרכז יצירתו. בשנת 1959 נסע ללונדון, למד בבתי הספר סנט מרטינס וסלייד והכיר מקרוב את הפיסול הבריטי החדש. בין מוריו היו אנתוני קארו ורג באטלר. המפגש עם תפיסות פיסוליות חדשות הרחיב את עניינו במבנה, במשקל, בשיווי משקל ובחלל שסביב הפסל.
בשנות השישים יצר קדישמן פסלים מופשטים המבוססים על צורות גאומטריות ועל המתח בין מסה כבדה לתחושה של תנועה וריחוף. עבודותיו הוצגו מחוץ לישראל והוא החל להציב פסלי חוצות בקנה מידה גדול. תקופה זו חשובה להבנת דרכו: עוד לפני הופעת הכבשים בציוריו, כבר עסק בשאלות של חומר ומרחב וביכולתו של אובייקט פשוט לכאורה לשנות את האופן שבו הצופה חווה את סביבתו.
לאחר ששב לישראל ב-1972, פיתח עבודות שקשרו בין פעולת האמן לבין נוף קיים. עצים, יערות וסימנים צבעוניים הפכו לחלק משדה העבודה שלו. לצד ההתערבויות בנוף צייר גם על דפי מדריכי טלפון, והפך את סדר הטורים המודפסים למצע של כתמים, קווים ומראות נוף. בעבודות אלה בחן כיצד חומר יומיומי ומסודר יכול לקבל משמעות רגשית ודימוי חדש באמצעות הציור.
בשנת 1978 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. בביתן הישראלי הציג עדר כבשים חיות שסומנו בצבע, ויצר מפגש בלתי שגרתי בין תצוגת אמנות לחיי המרעה. המהלך חיבר את זיכרונותיו כרועה אל העיסוק האמנותי בטבע, בגבולות המוזיאון ובפעולת הסימון. בשנים שלאחר מכן התבססה הכבשה גם בציוריו, ובייחוד בדימוי של ראש המופנה אל הצופה. החזרה על הנושא אפשרה לו לבחון שוב ושוב הבעה, צבע ומבט.
מאחורי הצבעוניות של ציורי הכבשים ניצבו גם שאלות קשות יותר. קדישמן קישר את הדימוי אל הקורבן ואל מותם של צעירים במלחמות, והקדיש עבודות רבות לסיפור עקדת יצחק. לצד אלה עסק באימהות, בלידה ובקשרים משפחתיים. המעבר בין נושאים אלה יוצר ביצירתו מתח בין ראשית החיים לבין אובדנם, ובין החוויה הפרטית לבין הסיפורים והסמלים המשותפים לחברה שבה פעל.
במיצב 'שלכת' במוזיאון היהודי בברלין פרש על הרצפה יותר מעשרת אלפים פני ברזל פעורי פה. הצטברות הפנים הופכת את החומר התעשייתי לדימוי של פגיעות אנושית ושל זיכרון קורבנות המלחמה והאלימות. זוהי דוגמה מובהקת ליכולתו ליצור נוכחות רגשית עזה באמצעות צורה מצומצמת וחוזרת, בלי להישען על תיאור סיפורי מפורט. המיצב מציב את הצופה בתוך העבודה ומעניק למפגש עמה ממד גופני ומרחבי.
קדישמן זכה בפרס ישראל לפיסול בשנת 1995. במהלך חייו הוצגו עבודותיו במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ובמוסדות אמנות ברחבי העולם, ופסליו נעשו חלק מן המרחב הציבורי בישראל ומחוצה לה. הוא נפטר בשנת 2015. המבט על מכלול עבודתו מגלה אמן שהמשיך לנוע בין הפשטה לדמות ובין ניסוי צורני לעיסוק אנושי, תוך שמירה על קשר עמוק לנוף ולזיכרון המקומי.
