מיכאל רפופורט, יליד אלמה אטה שבקזחסטן בשנת 1948, הוא צייר ופסל הפועל בישראל מאז עלייתו בשנת 1990. יצירתו משלבת הכשרה אקדמית בציור ובפיסול עם עיסוק בדמות האנושית, בזיכרון ובמצבים שנעים בין המוכר לחידתי. בציורי השמן שלו מופיעים אנשים, ציפורים וסביבות יומיומיות, אך החיבור ביניהם אינו תמיד מציע סיפור שלם. לעיתים דווקא המחווה הקטנה, הרקע החלקי או המרחק בין הדמויות הם שיוצרים את מוקד העבודה.
רפופורט סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות בטשקנט בשנת 1972, ולאחר מכן שב לאלמה אטה ועבד כפסל. במסגרת פעילותו בקזחסטן יצר עבודות בהזמנה ציבורית, ושלושה מפסלי הברונזה הפיגורטיביים שלו נרכשו לאוסף מוזיאלי. בין עבודותיו במרחב הבנוי תועדו תבליטים בבית המדענים ובבניין המנהלה של אולפני קזחפילם. פרק זה בדרכו קדם להתבססותו כצייר בישראל, והוא מצביע על היכרות מעשית ממושכת עם עיצוב גוף, נפח וחומר.
כבר בשנות השבעים והשמונים הציג בתערוכות יחיד באלמה אטה ובמוסקבה. לאחר עלייתו לישראל החל להציג גם במסגרות מקומיות, ובהן מרכז התרבות בנתניה וגלריה גשר. בשנת 2000 הוצגה תערוכתו 'הציפור הכחולה' במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. בהמשך הציג בגלריה רוזנפלד ובגלריה דן בתל אביב, והשתתף בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון חיפה לאמנות. רצף התערוכות מציג פעילות הנפרשת על פני כמה עשורים ובין סביבות תרבותיות שונות.
לציפורים מקום חוזר בעבודתו. בתערוכה משנת 2009 בחן את הקשר בין דימויי נשים לדימויי ציפורים, מתוך עניין במסורת הציור הקלאסי ובאפשרות להעניק לה ביטוי עכשווי. אין מדובר רק בתיאור של בעל חיים או של דמות: הצבתם על הבד, התנוחה והיחס אל הסביבה יוצרים מצב של השהיה והתבוננות. הדיוק בתיאור אינו מבטל את תחושת המסתורין, ולעיתים אף מעצים אותה, משום שהדימוי נראה מוחשי מאוד אך משמעותו נשארת פתוחה.
בתערוכה 'פלישה', שהוצגה בשנת 2014, הופיעו צירופים טעונים של דמויות ומרחבים. בטקסט של האוצר חגי שגב תואר המפגש בין נזירה בגלימה לבנה לבין רכב מסחרי פגוע, בתוך סביבה אדריכלית שאינה מזוהה בבירור. החיבור בין דמות בעלת הקשר דתי לבין חפץ יומיומי שניזוק יוצר מתח בין קדושה לחולין ובין שקט לאירוע שנותר מחוץ לתמונה. כך הציור נושא עקבות של התרחשות, בלי למסור לצופה הסבר חד משמעי.
העיסוק בזיכרון קיבל ביטוי נוסף בתערוכה 'בחצות היום' בשנת 2020, באוצרותה של סיגל אלקיים. רפופורט תיאר אז תהליך עבודה הניזון ממפגש עם מודל, מצילומים, מרשמים יומיומיים ומקטעי זיכרון. בסדרה הוצגו דימויים חלקיים, דמויות שנחתכות בגבולות הבד ונופים המתמוססים לכתמי צבע. פרטים עשויים להיראות מדויקים, בעוד שסביבתם נותרת מרומזת בלבד. הפער הזה מאפשר להתבוננות ולדמיון של הצופה להשתתף בהשלמת התמונה.
הציור של רפופורט נשען אפוא על מיומנות בתיאור, ובה בעת מותיר מקום לחוסר ודאות. המעבר בין אזור מפורט לכתם רך, בין גוף נוכח לרקע פתוח, מעניק לציור קצב שאינו תלוי באירוע דרמטי. תשומת הלב מופנית אל האופן שבו תמונה נוצרת בתודעה: מה נותר חד בזיכרון, מה נמחק ומה ממשיך להתקיים כרושם. אלה שאלות שחוזרות בעבודתו לצד הנאמנות המתמשכת לציור הפיגורטיבי ולמפגש הישיר עם הדמות.
