ברוך אלרון (1934-2006) היה צייר ישראלי יליד בוקרשט, המזוהה עם הריאליזם הפנטסטי. הוא למד באקדמיה לאמנויות על שם ניקולאה גריגורסקו בעיר הולדתו, ולאחר לימודיו עסק בגרפיקה ובאיור ספרים. בשנת 1963 עלה לישראל עם רעייתו לידיה. ההכשרה האירופית וההיכרות עם מסורת הציור הפיגורטיבי ליוו אותו גם בארץ, שבה פיתח עולם חזותי המשלב דמויות וחפצים מזוהים עם מצבים בלתי אפשריים, סמלים והקשרים ספרותיים ומקראיים.
בתקופת לימודיו ביקר במוזיאונים במוסקבה, בפראג ובבודפשט, והתעמק ביצירות אמני העבר. בשנת 1960 זכה בפרס על איור ספרים ביריד הספרים בדרזדן. לאחר העלייה התפרנס מעיצוב גרפי, ובהמשך עבד במחלקת ההדרכות של משטרת ישראל ולימד ציור ואמנות. בשנת 1966 התקיימה תערוכת יחיד שלו בתל אביב, ואחריה הציג גם בארצות הברית, בקנדה ובאירופה. לצד יצירתו היה פעיל באגודת הציירים והפסלים ואף כיהן כיושב ראש שלה.
אלרון שמר לאורך השנים על ציור פיגורטיבי, אך לא הסתפק בחיקוי המראה הנראה. דמות, נוף או חפץ יומיומי מופיעים אצלו בתוך הקשר המשנה את משמעותם. עבודתו מקיימת זיקה לסוריאליזם של רנה מגריט וסלבדור דאלי ולריאליזם הפנטסטי של ארנסט פוקס, לצד עניין באמנים מוקדמים כמו הירונימוס בוש וג'וזפה ארצ'ימבולדו. המקורות השונים אינם מבטלים את ההקשר המקומי: נופים ומצבים הקשורים לחיים בישראל משתלבים בעולם הדימויים שיצר.
זמן, מוזיקה, טבע ובריאה חוזרים בציוריו בדרכים שונות. חלונות, ביצים, ציפורים וכלי נגינה אינם רק פרטים דקורטיביים, אלא מרכיבים בבניית מצבים ציוריים המעוררים שאלות על חיים, שינוי וגבולות. בסדרות המקראיות חיבר בין סיפורים עתיקים לבין מבטו של אדם בן הזמן. הדימוי הפנטסטי מאפשר להציב יחד זמנים ומקומות שאינם יכולים להיפגש במציאות, ולהפוך רעיון מופשט לסצנה בעלת נוכחות חומרית ופרטים מוחשיים.
בשנות השמונים נמנה עם קבוצת 'משושה', שפעלה בזיקה לסוריאליזם. העיסוק בסמל ובהיסטוריה קיבל אצלו גם ביטוי הקשור לזיכרון יהודי. ציור האונייה סטרומה שיצר הופיע על כריכת ספרו של אפרים אופיר 'נרדפים ללא מוצא', ועל פיו עוצב סמל מוזיאון סטרומה בבאר שבע. במקרה זה הדימוי הציורי עבר מן היצירה העצמאית אל ספר ואל מוסד הנצחה, והפך לאמצעי למסירת סיפור היסטורי לקהל רחב.
בשנותיו המאוחרות שב אלרון גם לעולם הילדות, למשחקים ולצעצועים, ויצר סדרת חלונות הפונים אל הנוף. בתוך עולם המלא בסמלים ובמתחים התקיימו גם רגעים של התבוננות, שקט וגעגוע. במקביל המשיך ללמד ולחלוק את ניסיונו המעשי עם תלמידים. הוא הציג לאורך חייו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, בין השאר בפריז, בבזל, בדיסלדורף, בקלן ובניו יורק, ופעל כאמן וכמורה עד שנותיו האחרונות.
אלרון נפטר בשנת 2006. בשנת 2013 נערכה בגלריה העירונית בעפולה תערוכה מקיפה מעבודותיו, באוצרותה של רותי קלימי. בשנת 2024, לציון תשעים שנה להולדתו, הציג מוזיאון משה קסטל תערוכה רטרוספקטיבית ובה יותר משלושים ציורי שמן וטמפרה משלושה עשורים. התערוכות אפשרו לבחון מחדש את דרכו כאמן שהתמיד בשפה פיגורטיבית ופנטסטית, ואת האופן שבו חיבר בין מסורת ציור אירופית, דמיון אישי והחוויה הישראלית.
