נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1966. בשנת 1969 עלתה לישראל.
בין השנים 1988–1989 למדה ציור בבית הספר לאמנות "קלישר" בתל אביב. לאחר מכן למדה רישום אצל תמרה ריקמן ובין השנים 1990–1992 למדה בבית הספר לאמנות "המדרשה לאמנות" ברמת השרון.
בשנת 1994 הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה.
בשנת 1995 הייתה כבסה הראשונה שזכתה ב"פרס גוטסדינר" לאמן ישראלי צעיר מטעם קרן נתן גוטסדינר ומוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1997 השתתפה ביחד עם סיגלית לנדאו בתצוגת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה.
כבסה מציירת ציורים שמדמים פעולה של מכונת סריקה: במחוות על הבד או העץ היא מתפלשת וצוללת על המצע עם גופה הטבול בצבע, כמו שוחה בתוך הציור או שהיא משתמשת בעזרים כמו מגבים או סמרטוטים הקובעים את הטונוס. מדובר בציור "נשמה" שנעשה תוך כדי פעולה מדיטטיבית, איטית.
”אני רואה את הציור כהתגלות האמת שלי בצורה הישירה ביותר. כלי לדיאלוג שלי עם התודעה והחיים. זו העבודה, זה המקום, שם זה קורה. כל השאלות המילוליות על הציור: ‘למה התכוונת’, ‘מה ציירת’ - זה לא קשור בעיני לשיח של הציור”. אומרת כבסה.
על טכניקת הציור שהמציאה ו”כתובה על שמה” של ציור פיזי מאוד חושני וחומרי שאינו נעשה בהכרח במכחול על הקנבס, מספרת כבסה שהיא נוצרה במקרה, ברגע אחד של יאוש: “הבנתי שאני לא יכולה לחשוב על ציור עם הראש, אלא עם היד. אמרתי לעצמי: אתחיל להזיז את היד על הנייר, ואז הוספתי צבע. החזקתי חתיכת גרפיט והמסתי אותה בטרפנטין, האצבע שלי השאירה עיקבות שנראתה כמו צינור דק. זיהיתי קסם שקרה, שהתנועה שלי השאירה שם משהו שהוא הרבה מעבר לתנועה הפיזית. שתיתי כוס מים. הנחתי אותה על הנייר וגררתי. הכוס יצרה דימוי של צינור נוסף, רחב יותר. פתאום מצאתי את עצמי בממד אחר שפתח בפני חלון שלא הייתי בו לפני כן. צללתי פנימה”.
על היחס של המתבונן ליצירה שלה היא אומרת: “אני רוצה שהאדם שעומד מול הציורים יזכור שהוא חי. הציורים באים לסמן משהו, להעיר, להזכיר ולהזיז אותך. אם לא מבינים את הערך התרבותי של יצירת אמנות, ציור נותר רק בד וצבע. המשמעות היא היכולת לאבחן מה נמצא שם בבד עם הצבע ואיך זה משפיע על החיים שלך. אתה צריך אמנות כשאתה רואה את עצמך כחלק מתרבות כדבר רחב יותר, כדבר שמקרין עליך”.
יצירותיה מצויות באוספי מוזיאונים ובאוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם.