משה גרשוני נולד בתל אביב ב-1936. היה אחד האמנים הראשונים שפעלו בארץ בשלהי שנות השישים במסגרת שנחשבה אז כיצירה חדשנית והורסת מוסכמות. הוא היה מבכירי אומני המודרנה הישראלית.
אפשר לדמות אותו לחפרפרת של המודרנה, שמותחת את גבולות שפתה. בתערוכת הסתיו במוזיאון תל-אביב (1969) הציג עשרות אבובי גומי שיצרו עמוד אשר נלחץ בין הרצפה לתקרה. הרישומים המושגיים שלו בראשית שנות השבעים, היו ניירות לבנים שהוכתמו במרגרינה ונעשו שקופים כדי להוכיח את "חפציותו" של הנייר.
פעילותו כמורה באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, שימשה מאיץ להתפתחותם האמנותית של אמנים צעירים רבים, בייחוד בכיוון של מעורבות אמנותית פוליטית. בביאנלה של ונציה ב-1980 שבה ייצג גרשוני את ישראל באירופה, הציג לראשונה ציורים בלכה אדומה על נייר, שהביעו רמיזה לשואה ולמחנות הריכוז. מיד אחר כך החלה להתגבש חטיבת הציורים שלו הנחשבת לציון דרך מיוחד בתולדות האמנות הישראלית. ציורים אלה עושים שימוש בשרבוט חופשי, בנזילות צבע, במריחת צבע באצבעות ובכתיבה. מופיעים בהם דימויים שהם סמלים אישיים, כל זאת לצד פסוקי תפילה יהודית ודימויים טעוני משמעות מקומית (רקפות).הציורים מתייחסים למלחמה, לקרבנותיה, לשואה, לתנ"ך ולאמנים מקומיים (אביבה אורי, יצחק דנציגר) או בין-לאומיים (ואן-גוך). בשנים האחרונות יצירותיו נעשו מעובדות יותר ועושות שימוש בחומרים מתולדות האמנות (התייחסות צורנית לרמברנדט או לגויה). יצירתו מתקיימת בצומת של המיתוסים והחוויות המרכזיות של ישראל של שנות השמונים.
השתתף בתערוכות רבות וחשובות בארץ ובעולם.
בשנת 2010 התקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית ליצירותיו של גרשוני שאותה אצרה שרה ברייטברג-סמל.
זכה בפרסים רבים וביניהם פרס איקה בראון ממוזיאון ישראל, פרס סנדברג לאמנות ישראלית, יקיר בצלאל ועוד'.
גרשוני נפטר בינואר 2017.
יצירותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים רבים וחשובים בארץ ובעולם.